המסכן אני?! (המשך)

....

שי  גדל במשפחה לא כל כך מוצלחת מבחינה כלכלית. אבא שלו נפטר מהתקף לב עוד כששי היה בן 4, משום מה שי זכר אותו באופן מעורפל. אמו גידלה חמשה ילדים לבדה. עבדה בכל מני עבודות כמו-מטפלת, סדרנית בסופר,סיעת בגן ילדים ועוד...אמו חשבה שגידלה את ילדיה בהצלחה, אפילו פה ושם התגאה בכך. אבל היו דברים שהיא לא כל כך ידעה בחיי יומיום של ילדיה. למשל היא לא ידעה ששי בבית הספר לא אהב את ההפסקות, כי בהפסקות רב הילדים היו רצים למזנון לקנות ממתקים, גלידות ועוד...אבל שי לא היה רץ אתם, כי לא היה לו כסף. אז החברים שלו היו מרחמים עליו וקונים לו גם משהו מהמזנון, למרות ששי לא רצה בכך. פה ושם שי היה שומע איך הילדים מדברים עליו ברחמים, אבל היה עושה את עצמו לא שומע: "שי המסכן, אף פעם אין לו כסף. אמא שלו ענייה ואבא אין לו בכלל." שי היה סופג את כל הרכילויות האלה ושותק.

אבל אף פעם לא ביקש מאמו כסף, כי ידע שאין לה.

באיזשהו שלב שי התחיל לקרוא ספרים. ספרים היו מרגיעים אותו. וככה עם הזמן הוא פשוט שקע בספרים והתחיל להאמין בכל דבר שכתוב בהם .שהעולם כולו ורוד, שהטוב תמיד מנצח, שיש אהבת חנם בעולם ועוד...וכך שי בנה לעצמו עולם של אשליות בלי שהתכוון בכלל. האם שי היה תלמיד לא מוצלח – אי אפשר היה להגיד עליו כך, כי פה ושם שי היה מקבל ציונים טובים. האם שי היה חנון שהיה שקוע בלימודים – גם לא, כי הוא אהב לצאת ולשחק לא פחות מילדים אחרים. שי האמין שיום אחד הוא יתעשר וימצא את אהבתו ללא תנאי. ואז הוא יהיה מאושר ושמח. ובינתיים הוא סבל בשקט בלי לספר לאיש.

ומאז לשי היה רק חלום אחד- להוכיח לכולם שהוא לא מסכן ושכולם יפסיקו לרחם עליו, כי באמת אף פעם לא הרגיש עצמו מסכן, זה הסובב שהדביק לו את המסכנות הזאת שכל כך הפריע לו. הוא היה מוכן לוותר על הכול כדי להיפטר מהמסכנות הזאת וזו בדיוק הסיבה העיקרית שהפריעה לו להתחיל עם הבנות עוד מהתיכון. בתיכון היו בנות שהוא באמת רצה אותן. הוא אפילו היה מנסה להתחיל אתן, אבל רק ניסיון אחד. בנות אלה היו מצחקקות על הניסיונות אלה שלו ואז שי מהר מאוד היה נסגר לתוך עצמו ונעלם מהזירה. נראה לו שהבנות צוחקות עליו, לועגות לו או מרחמות עליו. רק בגיל מאוחר יותר הוא הבין שזו התנהגות נורמלית אצל בנות- לצחקק על הבנים גם אם הן רוצות אותם.

רק אז את הצחקוקים האלה שי היה מרגיש כמו אבן כבדה על הלב שלו. כל פעם בא לו לצעוק בכל רם :"אני לא מסכן!!!" אבל הוא לא היה עושה את זה, היה חונק את הצעקה הזאת בתוך עצמו ומשתיק אותו.

וכך היה מרגיש את אותה האבן על הלב כשאחותו הייתה מאכילה אותו עם הדאגת היתר שלה. זאת הייתה אותה התחושה. והתחושה הזאת הייתה מוציאה את שי מדעתו. כבר קרוב ל- 40 שנה שי נלחם בתחושה הזאת. ואחותו כל פעם מחדש הוכיחה לו שהוא נכנע לתחושה הזאת.

"ילד בן 40 ישב על הספה..." – שי התחיל לזמזם תוך כדי עבודה את השיר הידוע עם שינוי קל...

....

לאחר ששי החליף את בגדיו פעם אחרונה ניסה לשכנע את דני שיבוא אתו לליל הסדר לאחותו, כי ממש לא היה לו נעים להשאיר אותו לבד בבית בליל הסדר. אבל דני לא השתכנע ולא היה לו מצב רוח חגיגי בכלל. אחרי ששי הבין הוא לא יכול לשנות כלום נתן לדני את המפתחות של הדירה ויצא לדרך לכוון בית אחותו שלא היה כל כך רחוק.

כל הדרך לשי היה איזה שהוא פחד בלב. "גם הפעם יהיה ריב עם אחותי? גם היום? מה אני אעשה כדי למנוע את זה? אולי פשוט לא אלך? אז זה יהיה עוד יותר גרוע. היא תיעלב ושוב תבכה בטלפון למחרת. אולי אני אספר לה על הרגשות שלי שלא סיפרתי לעולם? על האבן הכבדה על הלב שלי בתקווה שהיא תבין ותפסיק להתייחס אלי כלמסכן? אבל איך אני אספר לה ליד כולם, ליד אחיינים שלי, ליד נכדיה? הייתי צריך לעשות את זה קודם בטלפון. גם בטלפון לא בטוח שאחרים לא שומעים. אני פשוט אין לי אומץ בגיל 48 לספר משהו שלא סיפרתי לאף אחד. אולי אני אשתה אשתכר, אז יהיה לי אומץ? חוץ מיין אני לא שתיתי כלום עד היום. אני אשתה וודקה כמו גיסי, גם ככה הוא מציע לי כל הזמן. איך וודקה תשפיעה עלי אני לא יודע. לא יודע..." –שי לקח נשימה ארוכה והמשיך בצעדים לא בטוחים לכוון בית אחותו...

....

את הדלת פתחה דווקא מיה אחותו של שי: "הנה, גם שי שלנו הגיע..."-חיבקה אותו מיה-"מה שלומך,שי? חג שמח שיהיה לך."

"אווו...מר שי, איפה אתה לא רואים אותך?"-לחץ את ידו אבי גיסו-"חג שמח,אח שלי."

"חג שמח גם לכם!"-ענה שי.

"לא מר שי. מאי שי" – נשמע קולו השובב של גיא הנכד בן 12

"הי, גיא!"

"הי,שי!"

"מה אתה כבר יודע אנגלית, גיא?"

"הוא כבר יודע את כל השפות."-אמרה זיוה האחיינית של שי, אמו של גיא-"זה ילד פלא"

"כן, אני ילד פלא. אברה-קדברה ..." -אמר גיא הקוסם.

זיוה התחתנה לפני 13 שנים בערך ולאחר 3 שנים כבר נפרדה מבעלה. וגיא גדל ללא אבא, למרות שהיה לו אבא.

"לאן שלא תסתכל רק כישלונות אתה רואה בחיים האלה. מה קורה לעולם זה?"-עבר במחשבתו של שי.

....

השולחן כבר היה ערוך כשהגיעו בנו של מיה יוסי האבא הטרי עם אשתו אסתי והתינוק אביחי שנושא את שמו של סבא שלו אבי.

יוסי גם התחתן בגיל מאוחר יחסית. הוא היה בן 35 אז. לאחר שאמו בכתה לו כמעט באופן יומיומי יוסי מצא לעצמו את אסתי מהר מאוד והתחתן בלי לחשוב פעמיים. היום לאחר שנתיים מחתונתם הייתה איזה מטח בין מיה לאסתי. אסתי לא אהבה לעשות עבודות בית ויוסי מחוסר ברירה היה עושה עבודות בית יחד אתה, למרות שהוא היה היחיד שעבד ופרנס את המשפחה ומיה ממש לא אהבה את זה ומפה התחיל המטח ביניהן.

לאחר התפילות ושירי החג של ילדים סבא אבי פתח בקבוק יין ובקבוק וודקה. אבי לא אהב לשתות יין, תמיד שתה וודקה וכל פעם הציע גם לשי.

"שי, אתה לא נוהג, למה אתה לא שותה וודקה אני לא מבין? יוסי הוא לא שותה כי הוא נוהג. ומה מפריע לך , שי?"

"טוב, אולי מאוחר יותר, לא עכשיו."-השיב לו שי.

"טוב... רק תגיד לי מתי."

מיה גם הפעם ישבה ליד שי. היא כאילו הייתה המלצרית שלו. מילא את צלחתו מכל טוב בלי ששי ביקש.

"עוד פעם אותו סיפור. אבל לא הפעם. אני אשמור על הרוגע שלי.אני יודע שאני לא רעב ומסכן. שהיא תחשוב עלי מה שהיא רוצה. בסופו של דבר אין לה כוונה רעה. כנראה זה נותן לה סיפוק לרחם על מישהו..."

אבי עקב על כל תנועתה של מיה. כי גם הוא ידע שההתנהגות הזאת של מיה שוב יכול להיגמר בריב והפעם הוא רצה למנוע את הריב הזה.

"הנה, שי, הכנתי סלט מיוחד בשבילך. תטעם. בטוח שלא טעמת כזה" – אמרה מיה ולשי נראה שהיא רוצה לדחוף את הכף המלא בסלט לתוך הפה שלו.

"מיה, בחייך, מה את עושה? שימי את זה על השולחן, מי שירצה יוכל"-אבי נזף באשתו.

שי היה על סף התפוצצות ואבי הבין את זה: "שי, בוא נלך נעשן סיגריה" – אמר אבי.

"איזו סיגריה? תן לו לאכול קודם." – כמעט צרחה מיה.

"הוא ילד גדול. הוא יודע מתי לאכול ומתי לעשן"-אבי שוב נזף באשתו.

"טוב, בוא לעשן"-אמר שי וחשב – "טוב שיש לי גיס כזה מבין שמציל אותי."

לאחר הפסקת העישון בחדר מדרגות אבי ושי חזרו לשולחן.

"אני רואה שלא הצלחת לסיים את בקבוק הוודקה, גיסי.מה הזדקנת? כבר לא שותה כמו פעם?"- התלוצץ שי עם גיסו.

"לא...אין מוטיבציה לשתות לבד. אם אתה היית שותה הינו גומרים את הבקבוק בטוח."-אבי השיב לו.

"אני אגמור לך."-מיה נזפה בבעלה-"לא מספיק שאתה שותה, רוצה לסחוב אחריך גם את שי?!"

"מיה, בחייך, יין זה גם כהל. את חושבת יש הבדל גדול ביניהם? יין פשוט עושה לי טעם רע בפה, בגלל זה אני מעדיף וודקה ולא יין."-אבי הצדיק עצמו.

"הנה, אולי זה ההזדמנות לשתות ולהשתכר. מה שיהיה יהיה."-חשב שי ואמר באופן לא בטוח לאבי-"טוב, תמזוג, גיס יקר,נראה עד כמה היא טעמה הוודקה שלך."

"מה, באמת? שאחותך לא תהרוג אותי..."

"שי, שתית יין, עכשיו וודקה? מה אתה רוצה להשתכר?"-אמרה מיה.

"שתיתי רק כוס יין. לא יקרה כלום."

אבי מילא שתי כוסיות בוודקה ושאל: "לחיי מה נשתה?"

"נשתה לחיי כבוד והבנה הדדית!"-שי הרים את הכוסית.

הכוסית הראשונה הלכה לא בקלות. אבל הכוסית השנייה הייתה הרבה יותר קלה.

"הנה, הבאתי לכם אוכל חם"-שמה מיה צלחת גדולה ומלאה על השולחן. והתחילה למלא את צלחתו של שי כהרגלה-"עם וודקה צריך לאכול טוב, שי, אחרת תשתכר.”

"מיה, אולי אני רוצה להשתכר"-פתאום העיז שי לומר בביטחון עצמי-"טעימה הוודקה שלך, גיס יקר"-הפעם מילא את הכוסות שי בעצמו.

"שי, לא להיסחב, אני מבקש."-אמר אבי.

"הנרטב לא יפחד מגשם אמרו, גיסי."-הרים שי את הכוסית.-"נשתה לחיי הימים הטובים. שהזכרונות  הרעים ימחקו. אמין!"-אמר שי באופן בלתי צפוי גם לעצמו.

"אילו זכרונות? על מה אתה מדבר, שי?"-שאלה מיה.

"אני מדבר על זכרונות הילדות...על האבן הכבדה שתלויה על הלב."-פתאום נפתח שי באופן סופי.

"שי, אתה שיכור. בוא אני אסדר לך את המיטה תלך לישון?"-אמרה מיה.

שאר האורחים היו בחדר השני. שיחקו שם עם אביחי הקטן. ליד השולחן היו רק שי, אבי ומיה. וזה נתן לשי עוד יותר ביטחון עצמי.

"עכשיו או לעולם לא."- חשב שי והמשיך לנעום בביטחון עצמי-"לא. אני לא רוצה לישון, אחותי היקרה. אני רוצה לספר לכם משהו... כל חיי, מילדותי הרחוקה עד כה היה לי רק חלום אחד-להוכיח לעצמי ולכולם שאני לא אדם מסכן. אני יכול לסדר את חיי לבדי ולחיות לבדי. אני לא זקוק לעזרה של אף אחד!"

"מה הקשר? מישהו חושב שאתה לא יכול?"-שאלה מיה.

" כן. את חושבת, אחותי היקרה. בעברי חברי חשבו ככה ועכשיו את. וזה עומד לי כמו אבן כבדה על הלב. כל ילדותי נלחמתי באבן הזאת והיום את מוכיחה לי שהכל היה לשווא עם היחס שלך והרחמים שלך והאבן עדיין פה."-דפק שי לחזהו.

"אופ...עוד פעם אני אשמה?"-התחילה לבכות מיה כהרגלה.

"תבכי, אחותי,תמכי...הלוואי, אני יכולתי לבכות...להרגיש שאתה אומלל ומסכן בעיני הסביבה זו הרגשה נוראית, אחותי.

למה בעצם אני אומלל בעיניך, אחותי? הנה, דני הוא נשוי ויש לו ילד. הוא עכשיו אצלי בדירה לבדו בליל הסדר, בודד ואומלל...הנה, לשכינה שלי יש כבר ילדים גדולים. אחד ממרר את חייה , והאחרים שכחו בכלל את קיומה. הבן הנרקומן שלה כל הזמן שואל אותה, למה היא  ילדה אותו? אם הילד שלי היה שאול אותי שאלה כזאת לא יודע איך הייתי מרגיש. אתמול פגשתי חבר מהמילואים שסיפר לי איך אמא שלו תובעת אותו על הירושה שסבאו ירש לו. אולי בעצם זו התשובה? היא ילדה אותו כדי לתבוע?"

"טוב, שי, תירגע. הכל בסדר."-אבי ניסה להרגיע אותו.

"אני רגוע, אחי. אף פעם לא הייתי רגוע כמו היום. סוף-סוף יש לי אומץ להגיד את כל מה שיושב לי על הלב."

מיה לא עמדה במטח שנוצר סביב השולחן והיא הלכה לחדר השני תוך כדי בכי. ושאר האורחים להפך יצאו מהחדר כדי לראות מה קורה.

שי הושיט את הכוסית שלו לאבי: "תמזוג, גיסי, תמזוג. הוודקה שלך כמו הדמעות של לבי שלא יוצאות לי."

אבי דחה את הכוסית שלו: "לא, אחי,די. לפעם ראשונה זה יותר מדי."

"טוב, אז שיהיה לכם חג שמח. אני אלך הביתה לאט-לאט."- שי ניסה לקום מהכיסא, אך לא הצליח.

"דוד שי, אולי אני אסיע אותך הביתה? אני עם האוטו."- הציע לו יוסי.

"לא, יוסי, אני אלך לבד. אני לא זקוק לגלגלים."-שי קם מהכיסא איכשהו וצעק לכוון החדר שבו הייתה מיה-"חג שמח לך, אחותי ולילה טוב לכם."- ויצא מהדירה בביטחון מלא...

...

למחרת שי קם מאוחר עם כאבי ראש עזים. דני כבר הכין קפה.

"אתמול שתית יותר מדי אה..? כל הלילה מלמלת בחלום. קח, קפה יעזור לך, אחי."- הושיט לו דני את כוס הקפה."

"ומה אתה עשית כל הלילה?"-שאל שי שאלה תמימה.

"ניסיתי לישון."-טלפון צלצל דני הרים את הטלפון-"הלו, בוקר טוב, מיה"-שי סימן לו שהוא לא נמצא-"הוא בסדר. ישן עדיין. למסור לו משהו?"

"תמסור לו סליחה על הכל ממני..." -אמרה מיה וניתקה.

דני לא הבין כלום. פתח את הפה כדי לשאול את שי מה קורה. אך שי סימן לו עם היד לשתוק...

....