חומה של שגרה

פעם,

כל יום מחדש,

הלב בתוכי היה נחמץ.

עוד הרוג כאן,

עוד הרוג שם,

אין שבוע ללא הרוגים.

אבל,

לאט לאט,

הלב נשאר במקומו.

לאט לאט,

ללב  לא היה אכפת.

כל אחד מקים בתוכו,

מסביב לליבו,

חומה,

חומה של שגרה,

חומה של אבן.

וכמו שכל יום אני הולך,

כך כל יום אדם נהרג.

וכל אחד במדינה הזאת,

כמוני.

לכל אחד זה כבר לא מפריע,

כמוני.

אבל לאט לאט

זה מתקרב אלינו.

זה מישהו

שפגשנו פעם אחת-

פעמיים.

וזה מישהו,

שאנחנו מכירים

כמעט...

הכרות אישית.

וזה מישהו שיש לי קרבה משפחתית אליו,

וזה מישהו שיקר לי,

וזה חבר,

וזה אח.

ואז,

חומת השגרה נופלת.

ואנו לא מבינים,

מדוע לאנשים אחרים-

זה לא אכפת,

מדוע אף אחד לא בוכה,

מדוע כל אחד ממשיך בדרכו הרגילה.

ואז אנחנו מבינים את המציאות העגומה-

שכמו שאז-

לנו זה לא הפריע-

היום- להם זה לא מפריע.

אך אנו-

כבר לא ניתן לאותה החומה-

להקיף את ליבנו.

כי אנו יודעים מה זה צער,

כי אנו יודעים-

איך זה שאף אחד לא משתתף בצערנו,

שלאף אחד-

כבר לא אכפת.

(ה' תמוז תשס"ה)