לָמָּה

לָמָּה/ש. כֹּהֵן

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים פְּרָחִים,

אֲבָל אוֹתָם קוֹטְפִים.

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים

אֶת הָעֵצִים,

וְשִׁיר הַלֵּל לָהֶם שָׁרִים,

וּבַסּוֹף אוֹתָם כּוֹרְתִים,

כְּדֵי לִיצֹר דַּפִּים

בָּהֶם נִכְתֹּב שִׁירִים

עַל אוֹהֲבִים.

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים

כָּאן גִּבּוֹרִים,

שֶׁכֻּלָּם מַעֲרִיצִים,

וְאוֹתָם אֶל הַמִּדְבָּר

בַּסּוֹף שׁוֹלְחִים.

אָז לָמָּה חֵלֶק מֵאִתָּנוּ

מַתְחִיל כָּאן לְפַחֵד,

כְּשֶׁאֲחֵרִים אוֹמְרִים לָנוּ,

שֶׁאוֹתָנוּ אוֹהֲבִים.

 ההשראה באה מתוך:

We say we love flowers, yet we pluck them. We say we love trees. Yet we cut them down. And people still wonder why some are afraid when told they are loved.

Anonymous.

26.5.2020