סוף שבוע בכפר

וכך, נזדמנה לי האפשרות לבלות סוף שבוע באחד הכפרים שבגליל.

מאחר ואני מגדירה עצמי כמכורת העיר הגדולה על מירב השלכותיה, השקט צרם לאוזניי, ללא רעש המכוניות, ללא המולת האנשים, ללא עוצמת המגדלים גורדי השחקים, ללא מבט נחטף אל השעון שבקיר המראה כמה זמן נותר במד הלחץ, כמה משימות עוד יש להספיק.

על הרכס, מקופלת בתוך מעיל, הרוח העיפה בי מחשבות שלרוב אין לי זמן להם. שם חשבתי על היקר לי ביותר, שם חשבתי על הכואב ביותר, והכל בעין מפוקסת ולב רחב.

כל אחד עובר זעזועים בחייו, ולעיתים, קורה משהו בהווה, והזעזוע של העבר משתית חוקיו אל הבאות.

אך כאן, על רכס ההר, נשבה הרוח בפרופורציה. עמדתי בנקודה קטנה שממבט מלמעלה כמעט ואינה נראית, נקודה המהווה רק חלק מהנוף. והרי כאן אני עומדת ואומדת את נקודתי, שבעיניי אין עולה בה בחשיבותה.

יחד עם זאת, כדי להבין את נקודת הזמן יש לראות את התמונה כולה.

בסופ"ש כתב יאיר לפיד בכתבתו על בחורה שחשבה שבגיל 21 יש לה את ההזדמנות האחרונה לטוס להודו או לתאילנד, לפני שתפנה למסלול הלימודים – נישואים – ילדים.

אמר ואמר נכון, כי הצ'אנס נמצא תמיד ובכל גיל, גם אם בסדר אחר. זה מעט שונה, אולי גם יותר מורכב, אבל זה קיים גם אחרת.

אין בכוונתי לארוז מזוודה ולצאת לשומקום. אינני שוללת זאת, אך לא זהו רצוני.

אך יש בכוונתי לשלב במסלול חיי בדברים האהובים והחשובים לי ביותר, את רכס ההר ואת תובנת הפרופורציות.