לב זהב/ אגי רגנר

לשבת על הכורסה, או על הספה?

אני מעדיפה  את הכורסא היוקרתית, הגב שלי גמור מרוב שעשיתי בחיים שלי.

אז את שואלת האם הגעתי אליך מרצוני החופשי? או כולם אמרו לי שאני חייבת טיפול. אני לא חושבת שאני צריכה טיפול .אבל אני רוצה שתדעי שכן הגעתי  אליך מרצוני החופשי.

חשוב לי מאוד שכאן ,אצלך, אני אספר את הכול. לא רק מה שקרה ,אלא בדיוק מה שהרגשתי. בלי לטייח, בלי לעגל פינות. זה מה שהגברת שאני עבדתי אצלה אמרה לי 'אצלה את יכולה לספר כל הסודות שלך. אצלה הכול נבלע, כמו בפח אשפה'. סליחה על מילה אשפה.

להתחיל? אני מבינה שכן ,הרי, יש  לך עוד קליינטים אחרי.

אז אני מתחילה.

ביום חמישי, זאת אומרת ביום החמישי ב 20 לספטמבר, כמו בכל יום אחר, השעון צלצל בדיוק בשעה שש בבוקר, בעלי איציק לא התעורר. אבל הוא אף פעם לא מתעורר בשש, הוא יודע שאני זאת שקופצת ראשונה מהמיטה  והולכת להכין  כוס קפה עם עוגייה ביתית  ומביאה לו על מגש קטן ומניחה  אותו בשקט על השידה.

תמיד  אני מעירה אותו בעדינות. זה הולך בהדרגתיות ובהמון סבלנות מצדי.  ביום חמישי הזה הוא לא התעורר גם אחרי הטקס הרגיל שלנו, משום מה  הפעם הזה התעצבנתי והתחלתי  לצעוק ולנער אותו ,אף פעם לא ניערתי אותו בחיים שלי .– "השעה שש ורבע, זמן להתעורר!" צעקתי שוב ושוב.

איציק  לא התעורר.

אחרי חצי שעה  הפרמדיק מהאמבולנס הודיע לי בעדינות שבעלי מת. סיבת המוות התקף לב.

"מה זאת אומרת התקף לב ?"שאלתי כמישהי שלא מבינה את המתרחש.

הפרמדיק הסתכל ישר בעיני במין מבט מחבק והסביר לי שהלב שלו הפסיק לפעום.

אני ישבתי ובכיתי .בכיתי המון ,אפילו לשכנים לא היה לי כוח להסביר כששאלו מה קרה.

אחרי שעה התקשרתי לבן שלי לבוסטון ואמרתי לו:
" אבא שלך מת. הלב של אבא שלך הפסיק לפעום."

אחר כך התקשרתי לבת שלי לבוסטון  ואמרתי לה אותו דבר.

ואז ,וכאן אני חייבת להתוודות: בפעם הראשונה בחיים  שלי  בא לי רעיון  משל עצמי, חשבתי  שבמקום להתקשר לעבודה של בעלי ולהגיד לבוס שלו אותו דבר מה שאמרתי לילדים שלו, החלטתי לקחת מונית ולנסוע  למפעל  שבו עבד. אף פעם לא ביקרתי שם, לא הכרתי אף חבר עבודה של יציק, אבל באותו בוקר גורלי ,הרגשתי צורך לבקר  במקום בו  בעלי בילה את מרבית חייו.

בכניסה למפעל אמרתי לשומר שבאתי לבקר את בעלי, איציק שולמן, הוא ביקש תעודה מזהה, וכיוון אותי ישר לחדר המכונות .

בהתחלה החברים שלו לעבודה לא הבינו מי אני ,ומה אני רוצה מהם ,ואחרי שסיפרתי מה קרה נשארו המומים .

מרוב תדהמה בהתחלה אפילו לא יכלו לדבר ,אחר-כך שנרגעו  מעט אמרו שזה לא יכול להיות, והם לא מאמינים לי ,הרי אתמול איציק שולמן היה בריא ושלם, עישן את הסיגריות שלו בפינת העישון , הוא עשן הרבה, היה רגוע ושקט כמו תמיד. הלך אחרון להתרחץ. הוא תמיד אהב להתנקות לבד .הוא יצא משם נקי ומצוחצח ,'אז זה לא הגיוני שהוא מת', הם אמרו.

גם אני אמרתי להם שזה לא הגיוני.

הבוס שלו עשה לי כוס קפה ומזג לי מים מינרלים ואמר לי לשתות, 'עכשיו מאוד חשוב לשתות.'

לא הבנתי למה, ואז הוא הוסיף ,"אסור לך להתייבש, את צריכה להיות חזקה גברת שולמן."

ישבתי ושתיתי באיטיות את המים מכוס הפלסטיק שהוא הושיט לי .לא דיברנו יותר. ואני לא יכולתי  להפסיק לחשוב על איך צעקתי  עליו כשהוא לא התעורר, והרגשתי שאולי  הכול קרה בגללי.

הרגשתי אשמה.

כל בוקר אותו דבר. כבר שלושים ושתיים שנה. אני הראשונה שקמה, כמו איזה משרתת. מכינה את הקפה(משרתת אני מרשה לעצמי  להגיד רק לך ,לא לאף אחד אחר) עושה ארוחת עשר, אורזת קופסה עם אוכל ביתי כי מה שמגישים  בחדר האוכל של המפעל לא מספיק טוב לאיציק. 

אם בהתחלת הנשואים שלנו זה החמיא לי, אז לך אני מגלה  שמזמן  כבר נמאס לי.

כשהילדים היו קטנים, נסענו  בשבתות לחוף הים הקרוב לבית  ,מדי פעם השתתפנו בחתונות של הקרובים שלו, לי אין אף אחד. אני  יתומה. גדלתי בקיבוץ בסוג של מוסד.

אחרי שהילדים גדלו לא הלכנו יותר לים.

"אני שונא ים, תמיד שנאתי ים" אמר יציק והתיישב במרפסת  לעשן.

היה שקט גם קודם ואחרי  זה עוד יותר.

ומאז הוא כל יום יצא למרפסת לעשן, כדי לא להסריח  את הבית, הוא כמעט לא דיבר

אתי ,'הכול טוב' היה אומר, 'אז מה יש לי להגיד?' והיה צוחק מהבדיחה של עצמו .

אני לא. 

אחרי העבודה היה צופה בטלוויזיה, קורא עיתון והולך לישון.

לפעמים סקס.

אני לא.

את מבינה למה אני מתכוונת? הרי את הפסיכולוגית .

באותו בוקר, אחרי ששתיתי את המים  בחדר של הבוס שלו, נודע לי כמה אהבו אותו בעבודה ,אהבו שהוא שקט ,הכינוי שלו היה 'לב זהב', בחור טוב ,תמיד אוהב לעזור. זה מה שאמרו גם בלוויה שלו בהספד.

"בחור שקט, עוזר לכולם, לב זהב. המקום שלך בגן עדן". ועל גומת האדמה הטרייה הניחו זר ענקי בצבע לבן.

בלוויה לא היו הרבה אנשים, רק מעבודה, והבן והבת מבוסטון ,הם לא ראו אותו שנים, וגם אותי לא.

הם תמיד הזמינו אותנו לנסוע  אליהם לביקור ,לטיול ,איציק תמיד סירב ,אמר שאין לו כסף וכשהבן רצה לשלוח כרטיסים  אמר שאין לו זמן ,הבת ביקשה שייתן לי לנסוע אז הוא אמר להם שאני לא רוצה לעזוב אותו לבד. אני שתקתי והסכמתי ולא סיפרתי לילדים שאני כן רוצה לבוא.

בעלי התעקש שבלי הקפה שלי הוא לא מסוגל לקום בבוקר ,ואם הוא לא קם ואז מי יביא את הפרנסה?

'מה שאת מרוויחה כעוזרת בית לא מספיק לכלום.' הוא היה חוזר על זה מדי פעם כמנטרה.

חברים לא היו לאיציק, לא היו לו מילים  עבור חברים, עד כדי כך היה שקט ועבד כל הזמן ועישן ובבוקר שתה את הקפה שאני מכינה.

בעבודה הוא הכין  לכולם קפה ותה וכל מה שביקשו, זה מה שסיפרו לי כולם. בחור עם לב זהב.

ולב הזהב הזה הפסיק לפעום ביום חמישי בבוקר כשאני צעקתי לו שש ורבע וכבר מאוחר, והוא לא קם ואז  פתאום בלב שלי , כן בלב שלי, אמרתי "שתמות כבר, שגם לי יהיה קצת זמן בחיים האלה לנסוע לילדים שלי, לראות עולם, לראות משהו, ואת יודעת, אני חשבתי שאף אחד לא שומע מה שאני אומרת בלב שלי.

ואחרי זה אני בכיתי המון .כל הזמן בכיתי.

עדנה, הבת שלי, אמרה שאני חייבת  ללכת לפסיכולוג לטפל בעצמי.

אמנון, הבן , אמר  לי שהם מוותרים על הירושה שלהם. הם בדקו בבנק ויש שם הרבה כסף  "תהיני מהחיים שלך אמא”, אמר לי, וכשעלה למטוס אמר לי "אימא תלכי לטפל בעצמך וכשתרגישי טוב, תבואי לבקר ותעזבי את עבודת המשק בית. באמריקה אנחנו נכין לך קפה ונפנק אתך אימא.”

את מבינה עכשיו? הלב זהב של יציק הפסיק לפעום  בגללי וכל הזמן הזה שבכיתי, אף אחד לא ידע באמת על מה אני בוכה. אני בכיתי על השנים הרבות שהפסדתי מהחיים שלי כשהסכמתי לבשל לאיציק שולמן כל יום אוכל טרי, ניקיתי את הבית שלנו ושל אחרים, גידלתי ילדים והכנתי לו קפה כול יום בול בשש בבוקר ואף פעם לו התלוננתי. לא ראיתי עולם, רק בתים ומשק בית.

ואז  פתאום התחלתי להאשים  את עצמי: לא יכולת להגיד בלב שלך את מה שאמרת באותו יום חמישי בבוקר לפני נגיד ,עשר שנים? חמש עשרה שנה? כשהיית צעירה יותר?

אז זה מה שרציתי לספר לך, ובאמת זה היה רעיון טוב לבוא אליך , סוף סוף לפחות עוד בן אדם אחד יודע על מה  אני בכיתי כל הזמן הזה ,ועכשיו אני יכולה לטוס בשקט לילדים שלי

אני חופשיה.