סיפורים

הגביע

היה זה יום קיץ , 7.8.1963 ואני בן 11- באותו יום הייתי על גג העולם

 

 

 

 

הגביע/ש.כהן

״סבא, מה הסיפור של הגביע הזה?״ נכדי הבכור עומר בן ה-11, הצביע על הגביע, שעמד  מבויש קמעה בין ספרי הקריאה הרבים על המדף בספרייה, שבחדר העבודה שלי.

״בוא עומריקי שב לצידי, אספר לך את סיפור הגביע״ עניתי לנכדי בהתרגשות, כשאני מלטף את שערו השחור.

״אני מקשיב לך סבא" ,השיב  עומר, כשסקרנות  ניבטת מעיניו הגדולות.

״לפני שישים שנה, כשהייתי בגילך, הלכתי למועדון טכני אחרי שעות הלימודים הרגילות״.

קולי החל לרעוד, כשהמראות והזיכרונות צפים ועולים במוחי.

״מה זה מועדון טכני״? שאל עומר בפליאה, ושילב את ידיו ומבטו התמקד על הגביע המבויש, שעמד על המדף בספרייה .

״זה מועדון בו למדנו לייצר מוצרים מעץ וממתכת .היינו שם כמעט כל תלמידי הכיתה שלי בבית הספר היסודי. אהבנו מאד ללכת לשם וללמוד ליצור מוצרים כמו חנוכייה או קופסת תכשיטים, שהבאנו להורים כמתנה.

המוצר הסופי היה מפרשית  קטנה, צבועה בצבע אדום ומסביבה פס כחול. כל השנה חיכינו  בקוצר רוח לתחרות הארצית".

״כל מי שבנה מפרשית כזאת השתתף בתחרות"? שאל עומר בסקרנות.

"כן, כל מי שסיים את הבנייה של המפרשית, השתתף בתחרות." עניתי כשאני נזכר איך לקחתי בול עץ, ולאט לאט הסרתי ממנו שבבים, ומבול העץ קמה לתחייה המפרשית.

נזכרתי איך המדריך עם המון סבלנות ואהבה הסביר לנו מה לעשות, כדי שנקבל מפרשית לתפארת.  נזכרתי ביחזקאל חברי לכיתה ולמועדון, ילד ביישן וצנוע יפה תואר, שעבד בשקדנות רבה על בניית המפרשית, ויחד חילקנו עצות זה לזה, ככל שהתקדם תהליך הבנייה. שקעתי רגע לתוך עצמי ושתקתי.

"ספר לי על התחרות סבא" קטע עומר את השתיקה בעיניים נוצצות.

"הגענו לפארק הלאומי ברמת גן, שם מסביב לאגם המלאכותי התמקמו קבוצות רבות של ילדים חברי המועדונים הטכניים מכל רחבי הארץ בין העצים הרבים שצמחו מסביב . היתה חגיגה גדולה. הילדים רקדו ושרו כאילו היו חלק משבט אפריקני, ועודדו את עצמם תוך כדי הנפת אל על את דגלי הקבוצות", עניתי בהתרגשות כשאני מביט לסירוגין בגביע ובנכדי.

"מקצה מספר אחד להיכנס עם המפרשיות למים" שמענו את הכרוז מכריז בקול רם וברור על תחילת התחרות. נכנסנו למים עם המפרשיות ביד ימין. נעמדנו נרגשים בשורה אחת . בכל מקצה היו עשרים וחמישה ילדים.

ביד אחת החזקנו את המפרשית, ואז לקול שריקת השופט כולנו עזבנו את המפרשיות לנפשן, והן החלו לשוט אל עבר קו הגמר. לפתע  שמתי לב שהמפרשית שלי מובילה בפער ניכר על המפרשיות האחרות. שפשפתי את עיניי כלא מאמין, והתחלתי לקפוץ מהתרגשות ולעודד את המפרשית שלי . "תמשיכי תמשיכי , אל תפסיקי, את הראשונה עכשיו" צעקתי למפרשית מקו החוף של האגם, כשאני רץ במקביל אליה. הייתי בטוח שהיא מסתכלת עלי בחיוך וכאילו אומרת לי "אל תדאג  אנחנו יחד נזכה במקום הראשון". אחריי השתרך שובל של מעריצים לרגע, שצעקו "יש , יש, - קריית ים במקום הראשון"  חייכתי לעומר . מקווה שהבין את הפואנטה.

"ומה קרה?" שאל עומר בסקרנות. עכשיו קם מכיסאו ונעמד , ניכר כי ההתרגשות אחזה גם בו כאילו הוא זה שהשתתף בתחרות.

"המפרשית עמדה בהבטחתה", עניתי בחיוך וחיבקתי את עומר. כשחצתה את קו הגמר לא היה מאושר ממני. צרחתי, קפצתי, וכל חברי הקבוצה חיבקו אותי והרימו אותי על הכתפיים, ואת המפרשית חיבקתי וחיבקתי. רצתי וחיבקתי גם את יחזקאל חברי, שהמפרשית שלו הגיעה למקום השלישי. שנינו קבלנו גביעים וחיבוק מידי ראש העיר האגדי של רמת גן דאז אברהם קריניצי ז"ל.

"זה בטח היתה הרגשה נפלאה" אמר הנכד כשעיניו בורקות, שמתי לב שהתחיל לקפץ כאילו רוצה לחוש בעצמו את עוצמת הזכייה בתחרות. חייכתי לעצמי.

"כן , אי אפשר לשכוח אירוע כזה בחיים."  עניתי, כשלחלוחית קלה הופיעה בקצה העין.

"איך אתה מסביר  שהמפרשית שלך הגיעה למקום הראשון סבא?" שאל לפתע הנכד במבט רציני.

"תראה", אמרתי, "את המפרשית  בניתי במשך ששה חודשים. הגעתי לכל המפגשים, בניתי לפי כל ההוראות ולא דילגתי על אף שלב. השקעתי בה הרבה אהבה, והיא כנראה החזירה לי אהבה והחליטה לזכות במקום הראשון"  עניתי בחיוך ובהתרגשות.

את הגביע הנוצץ קיבלתי מידי ראש העיר, שחיבק אותי ולחש לאוזני "כל הכבוד",

ואני רק ילד בכיתה ו'. הסתכלתי על ראש העיר ועל הגביע הנוצץ ,והיה נדמה לי ששמעתי את הגביע אומר לי: "אתה אלוף ילד ". שש שנים מאוחר יותר נספה ראש העיר בתאונת דרכים ואני כל כך הצטערתי על מותו.

"עכשיו אני מבין סבא" ענה לי עומר במבט מהורהר.

"מה אתה מבין?" שאלתי בסקרנות.

"שאין קיצורי דרך, שאם רוצים באמת להצליח, צריך לעבוד קשה, להתמיד, לבצע את ההוראות במדויק, ככה הופכים לאלופים". עומר חזר לשבת לצידי, והביט לסירוגין בי ובגביע.

חיבקתי את עומר ולחשתי באוזנו: "כמה שאתה צודק יקר שלי".

והגביע תמיד צמוד אלי, מזדקן יחד איתי ועל הספרייה  עדיין עומד.

הברק מזמן כבר נעלם , קצת התעקם. סובבתי את ראשי  והבטתי בו

והוא חייך אלי כאילו אמר "עשית זאת ילד, סיפרת לנכד את הסיפור.

נקווה שהוא ועוד ילדים רבים כמותו יפנימו את המסר."

ליטפתי את הגביע בעיניים דומעות והבטחתי לו שתמיד ובכל מצב הוא יישאר  איתי.

 

סוף דבר

המפרשית שקראתי לה ויקטוריה הלכה לעולמה ואין יודעים היכן מקום קבורתה, נשארו רק התמונה, הזיכרונות וגביע אחד זקן שביקש להעביר מסר לכל הילדים בעולם.

הסיפור מוקדש לזכרה של אחותי ויקטוריה ז"ל שהלכה לעולמה בגיל 42 לאחר מחלה קשה, וגם לזכרו של חברי יחזקאל  יקל ז"ל שהלך לעולמו בגיל ארבעים

ממחלה ממארת.

 

תגובות

גלי צבי-ויס / מפרשית ושמה ויקטוריה / 15/01/2021 06:09
יום טוב צבי / אין קיצורי דרך / 15/01/2021 06:49
צביקה הורוביץ / אתה אדם טוב שמוליק...אדם טוב... / 15/01/2021 08:27
אהובה קליין / שמואל היקר. / 15/01/2021 10:13
לילי,,,א / אוהו שמוליק היקר כמה תובנות וריגושים העברת בסיפור האישי שלך !! / 15/01/2021 15:37
אורנה / יקר יקר / 16/01/2021 08:27
אודי גלבמן / שמואל יקר יקר לא רק שה / 17/01/2021 07:37