איסמעיל אחד

איסמעיל אחד 

 

כל בוקר בשעה כמעט מדוייקת 7:00 התייצב הכן לעבודה, איסמעיל.

בנקישות רפות על דלת הכניסה האחורית בביתנו במושב.

אמא, המשכימה קום, כהרגלה, מכינה ארוחת בוקר 

ואותנו, הילדים, מזרזת לבי"ס ואת אחותי הקטנה לגן. 

לביה"ס האזורי נסענו בהסעה של המועצה למושב הסמוך.

אמא  בפנים מחייכות ובשפת הערבית תמיד קיבלה את איסמעיל , 

כמו היתה מנסה לעלות לו את המורל , כי לא היה לו פשוט  

להגיע לעבודה , מהשעה ארבע בבוקר.

איסמעיל גר בעזה הרבתית, בג'באלייה.

 

אמא הייתה מגישה לו את התה המהביל, 

אשר הוכן מעלי-תה ובהכנה מיוחדת...

גם את העוגיות-מאפה ידיה שערבו לכל חך, 

גם לאיסמעיל, עד ששכח מאין בא...

הוא היה מתרווח על הספה שבמרפסת הגדולה 

ובשיחה קולחת, ופורצת גבולות, היה שופך את מר ליבו 

בכל יום ויומו  בפני אמא שלי- 

איסמעיל נשוי כבר 5 שנים, אך אשתו טרם הרתה,

 הוא בן גילו של אחי...

וכמו אחי , הוא הבכור ועליו מוטלת כל נטל המשפחה, 

הוא גר בבית הוריו  וכל אחיו-משפחה גדולה הם 

כך נהוג אצל הערבים, כולם גרים בבית אחד...

אביו חולה בסוכרת, ואמו גם לא הכי בריאה...

אבל כל משפחתו דואגים לו מאד - שמא לא יהיו לו יורשים...

איסמעיל חרוץ ולא בוחל בשום עבודה, 

נמרץ ובעל תושיה, בחור נאה עם עיניים ירוקות בורקות,

 אפו סולד ושפתיו מלאות בשר כמו מבקשות לטעום 

את המתוק של החיים ...מהתפוח היהודי.

 

כך עברו חמש שנים בעבודה משותפת, בדרכי נועם 

והפרנסה היתה ברוכה בידי השניים, 

והם שני "אחים", עזרא אחי ואיסמעיל ערבי.

איסמעיל תמיד הכיר טובה לאחי וגם להוריי, 

ולא רק בשל אדיבותם ונדיבותם כלפיו , 

גם על שכיוונוהו והנחוהו בבעיית הפוריות, שרבצה עליו 

ועל אשתו הצעירה והיפיפייה,

והיא כמו ריזאלה- איילה היתה  מתחת לרעלה  השחורה 

ולשמלתה הארוכה- ארוכה עד בהונות רגליה.

"הזוג היפה הזה, כאב שלנו כבר שנים..."-

התכווץ אביו של איסמעיל, עת הסב הוא עם משפחתו 

 לארוחת צהריים , סביב לשולחן בפינת האוכל. בביתנו, במושב .

המשפחה של איסמעיל - אביו, אמו ואשתו של איסמעיל,

 וכמובן גם איסמעיל ישבו לאכול בנוחות רבה

את התבשיל מהסיר הגדול הם הביאו, 

והתבשיל לא היה מוכר לי , גם הניחוח שלו היה אחר, 

 והפיתות מהטאבון שלהם...

"אלוהים יעזור לכם !"-אבא שלי  אמר והניח שתייה תוססת 

ואת הכוסות לאורחים, לערבים מעזה 

והם בדרכם לרופא המומחה לפוריות בבי"ח בירושלים. 

כמובן, אחי לווה אותם בכל נסיעה לשם...

וכשהאבות מדברים, קולות האחרים לא מתערבבים...

אך לא בשיחה זו, העברית והערבית הופרחו 

והאווירה משפחתית מאד טובה , 

ולא ידעו מי אמר מה :

אינשאללה, בעזרת השם, מברוכ, בשעה טובה - 

הכל נשמע כתרועה אחת גדולה-

מבקשים את פתיחת שערי הרחמים לזוג -ואלוהים הוא אללה !

ובעת  הפרידה כולם נשקו זה לזה, זו לזו , ככוסות לחיים!

ואת הסיר שלהם ביקשו ממני...לשטוף.

 

אחרי מס' לא מבוטל של ביקורים מעין אלה, 

הבנתי, איסמעיל ואשתו לא צלחו,  

וכמו שנראה, אשתו עקרה …

אז פרצה האינתיפדה. בכל רחבי הארץ 

ואיסמעיל כבר לא היה מגיע בשעה הכמעט מדוייקת 7:00...

ומשהחריפה האינתיפדה , ימים שלמים 

לא ידענו מה עלה בגורלו..לנו היה טלפון...לאיסמעיל לא.

אחי היה מאד מודאג וביקש להוציא לו אישורי עבודה מיוחדים, 

גם לאשתו של איסמעיל, כדי להמשיך בטיפולים, 

אמנם האישורים הושגו, אך לא אישורי העבודה....

הארץ הייתה תהו ובהו 

 

יום אחד כשחזרתי מהלימודים, ירדתי מההסעה ומולי עמד 

איסמעיל, והוא לא מגולח, 

עברו חודשיים והוא ללא עבודה, ללא משכורת,

 מיואש ומבוייש שאל בעברית רפה: 

"לעזרא עבודה ?? אמא אבא?? איפה...?"

היה זה יום חמישי, יום בהיר וצלול, 

אחרי שכל השבוע הגשם הצליף וסקל בנו כמו אבנים...

ויום חמישי הוא יום של קניות וביקור אצל הסבתא 

בעיר הסמוכה, אמא ואבא נסעו ...

ולאחי עזרא - סופסוף היתה עבודה. 

הבית שלי היה ריק מאדם…

ואני בת 15, לא פחדתי מאיסמעיל, הבוגר ממני בעשר שנים, 

כמו אחי הבכור 

בדממה  מעיקה צעדנו יחד לכיוון הבית, 10 דקות והגענו, 

והוא מיד התרווח לו , כהרגלו, על הספה שבמרפסת,

 וסיפר שהתגעגע מאד...

פתחתי את הדלת הכניסה האחורית, והוא במרפסת ,

 מיהרתי לחדרי הנחתי את הילקוט, כבד היה...

ולאט-לאט חזרתי למרפסת , 

איסמעיל מירר בבכי, בשקט, 

ידיו תמכו את ראשו-"אין לי כסף..את מבינה?

 מה לעשות.." 

הרים את עיניו הבורקות אליי, 

והדמעות ששטפו אותן הפכו צבען כעצים שעמדו בשלכת...

חשתי כאבו ובכל זאת שאלתי -

"איסמעיל, מי גרם לזה? מי עשה שלא יהיה לך כסף?"-

התמימות ניקרה בי, 

תמימות של ילדה בוגרת ? 

הידעתי מי פה הקורבן...הוא...אני...

שנינו, שני העמים, שני ה"אחים" .

והבלתי נתפס הגיע יותר מהר ממה שציפיתי-

 "תשמעי"-איסמעיל מחה באחת דמעותיו, 

והמשיך בקול שבור-

"אם יוגודו לי, הפת"ח, לך ליוהוד, ליהורוג...

אני הולך וללממהה כי הם יובואו לנו כסף 

הרבה הרבה כסף !" 

ואני קפצתי מולו, מאגרפת כפות ידיי, 

אל חזי, שהתכווץ באחת כמו ביקשתי לשמור 

על חיי-"ואתה תהרוג אותי??!!" - 

מעוצמת צחוקו נעצמו בחוזקה עיניו היפות,

הירוקות, וחשף ירוקת שיניו, 

העששת מילאה שיניו כמו על סלעים 

בני מיליוני  שנים…לא! לא! - 

נפנף באצבעו הדקיקה כזרד - 

 "אני לגיד להם לא משפחה שלי ! אתם ! משפחה שלי !"- 

לא נרגעתי גם כששתינו, הוא ביקש שתייה...

ועוגיות של אמא , אני שתיתי מים ..

באותו ערב, נפשי סערה עליי, 

ולא רפתה גם אחרי ששאלתי את אחי עזרא- 

התמשיך לעבוד עם איסמעיל...

אחי לא השיב...לא היה צריך.

ביום ראשון היה פיגוע בירושלים, 

מחבל מתאבד עלה לאוטובוס, היו הרוגים, 

הרוגים לשני העמים, ואנשים זרים נאספים למקום אחד… 

 

הקשר עם איסמעיל נותק לגמרי ,

ולשנים מאוחרות יותר , סופר לנו 

שהוא נישא לעוד אישה… וילדים שלושה 

 

לילי. א…