אוקיינוס/ש.כהן
המים הכחולים של האוקיינוס היו רגועים לגמרי אחרי הסערה שהתחוללה אתמול.
קרניים ראשונות של בוקר כמו החליקו על המים שנראו כעת כמו מראה.
דני, בתחילת העשור השלישי לחייו, גבר חסון ומוצק מצא עצמו שוכב בסירת הצלה קטנה חגור בחגורת הצלה עם שני בקבוקי מים וחבילת קרקרים, מרחבי הים עטפו אותו מכל עבר ושום פיסת אדמה לרפואה לא נראתה באופק.
״הלו, שומעים אותי?, הצילו״ צעק בכל כוחו.
השקט מסביב הבהיר לו שאין מי ששומע אותו וזה רק הכניס אותו לחרדה.
הוא הניח את ידו מעל עיניו כאילו מביט במשקפת. חיפש מאין תבוא הישועה, לפתע נזכר באלוהים. שום ספינה לא נראתה בטווח הראיה שלו גם אלוהים לא נראה. רוח הבוקר הקרירה הצליפה על פניו. המציאות החלה להתחוור לדני.
"מתנדנד על קליפת אגוז במרחבי הים ועוד לבד? לא זה לא אמיתי" , הייאוש החל לכרסם בליבו.
״הלו, הצילו״ צעק שוב.
רק להקת הדגים שחלפה לפתע סמוך לסירה הקטנה שלו אולי שמעו את הצעקה אבל דגים לא עונים.
דני עצם את עיניו, החרדה החלה להתפשט בכל חלקי גופו, הוא חש משותק, מחכה לחסדי שמיים. כל חייו עברו לו מול עיניו העצומות. הנה הוא ילד קטן בגן, אחר כך ביסודי והנה הוא בתיכון ואז בצבא בסיירת צנחנים. עכשיו יצא לטיול ועלה על הספינה הקטנה להפלגה כדי לצפות בלוויתנים שם באוקיינוס.
הוא לא צפה מה שיקרה יומיים אחרי ההפלגה, השמיים התקדרו וגשם זלעפות החל לרדת, הגלים היו גבוהים מאד ואיימו להפוך את הספינה, קברניט הספינה היה מודאג, מצב הים החמיר ומים רבים החלו להציף אותה .אט אט התחוור לקברניט שהספינה טובעת.
״לחגור חגורות הצלה״ צעק בהיסטריה. דני חגר חגורה והחזיק גם את סירת ההצלה הקטנה וקפץ למים.
החושך, הגלים והגשם הצליפו על פניו. דני נצמד לסירה בכל כוחותיו, מזל שקשר עצמו אליה, היא כל עולמו עכשיו חשב. אט אט נעצמו עיניו מתשישות ועייפות .
כשהתעורר היה כבר בוקר, הים היה רגוע כאילו לא מעולם לא היתה סערה .
"איפה הספינה?" תהה, הביט סביב, ולא ראה אותה. ההכרה שהוא לבד עם סירת ההצלה הכתה בו כברק.
לרגע נזכר שוב בשירותו הצבאי בסיירת צנחנים, הוא ידע דבר וחצי על הישרדות.
"אבל מה עושים עכשיו?" שאל את עצמו.
הרעב והצמא החלו לתת אותותיהם בדני. דני פתח את חבילת הקרקרים ואכל אחד. לאחר מכן לגם לגימה אחת של מים.
"צריך לשמור את המים והקרקרים" אמר לעצמו.
היום החל להתקרב אל הלילה במהירות, הסירה הקטנה עם דני מתנדנדת לה על הגלים הקטנים לשום מקום.
לפתע ראה מטוס חולף בשמיים.
"היי, הצילו " צעק שוב בכוחותיו שהלכו ואזלו. אבל המטוס נעלם מעבר לאופק.
דני הכניס ידו למים כדי להרטיב את פניו היבשים, אך הפנים צרבו בגלל המלח. דני חש שעולמו חרב עליו.
"כל כך הרבה תכננתי, כל כך הרבה רציתי לחיות" הרהר בינו לבין עצמו.
אט אט נעצמו עיניו והוא שקע בשינה עמוקה .
האוקיינוס שר לו שיר ערש, המים החלקים נדנדו את הסירה הקטנה כמו היתה עריסת תינוק. דני כל כך רצה לחזור עכשיו ולהיות תינוק .
החושך השתלט על האור והזיז אותו הצידה. דני כבר השלים עם המצב וציפה לגרוע מכל. הלילה עבר באיטיות מרגיזה אך דני הביט סביב וחיפש שביב תקווה.
הבוקר שוב עלה, הצמא והרעב עשו בו שמות. הוא לקח עוד קרקר מתוך החפיסה שלכה וקטנה. שתי לגימות מים קצת הרגיעו אותו.
"למה"? שאל את האוקיאנוס. אך האוקיאנוס שתק , רק הגלים שהחלו להפוך מכחול לאפור הודיעו שהנה עוד לילה קרב. דני עצם עיניו , הוא ציפה לגרוע מכל.
"יש כאן מישהו " לפתע שמע צעקה . דני פקח בשארית כוחותיו את עיניו. אור פנס של ספינה קטנה האיר לתוך פניו וסנוור אותו. הוא הרים את ידיו וצעק "הצילו".
כשהתעורר בבוקר הוא היה על הספינה עטוף בשמיכה שקיבל מהמלחים, הוא הביט במלח שהיה לצדו, מרטיב במגבת לחה את פניו ונותן לו ללגום לגימות קטנות של מים.
"איפה אנחנו?" שאל .
"בדרך הביתה, אל תדאג" ענה המלח. דני הביט באוקיאנוס הענק. מתקשה להאמין מה קרה לו ואיך שרד. היה נדמה לו שהאוקיאנוס מחייך אליו.
ברקע נשמע קול שמודיע בקשר שנמצא ניצול אחד מהספינה שטבעה שלשום.
דני עצם שוב את עיניו , השלווה עטפה אותו ברגע הזה.
"כן , בדרך הביתה" לחש ... בדרך הביתה..
