ברכת כוהנים/ש.כהן
"בְּזָלֶה אֶל סֵפֶר תּוֹרָה יִדֵמָנְדׇה טוֹדוֹ בְּוֹאֶנו דֶּל דְּיוֹ " (נשק את ספר התורה ותבקש רק טוב מאלוהים) אימא היתה אומרת לנו.
ביום כיפור אבא ואני הלכנו יחד לבית הכנסת. אימי נשארה בבית עם שתי אחיותיי הקטנות.
אבא היה עונה בעברית, כנראה בגללי, והיה אומר משהו סתמי כמו "כן, בטח", וליטף לי את הראש, שעליו היתה מונחת כיפה לבנה עם רקמה של חוטים בצבע זהב.
הייתי אז בן שבע, ומאד אהבתי ללכת בחגים לבית הכנסת הקטן של עולי מצריים וטורקיה, שהיה ממוקם ברחוב צדדי בקומת קרקע עם חצר גדולה באחת הדירות בבניין דירות קטן. בעיקר אהבתי את יום כיפור. בתוך בית הכנסת היתה תיבה קטנה עטופה במפה בצבע כחול כהה, ורקומים עליה שמות התורמים של המפה. משני צדי התיבה היו גביעים מכסף שנקראו "רימונים".
לקראת החגים אימא ואבא קנו לי בגדים חדשים, ואני התלהבתי בעיקר מהנעלים השחורות שמיד הלכנו אתן לסנדלר כדי שיחבר להן "פרסות" מתכת קטנות. "זה כדי שהסוליה לא תישחק" היה אבא מסביר לי כל פעם שקנו לי נעליים למה מחברים את חתיכות המתכת האלה לסוליות הנעלים שהיו עשויות מעור.
בית הכנסת היה מלא מפה לפה, בחצר היו הנשים והילדים, ובתוך בית הכנסת הגברים. הילדים חשבו שחצר בית הכנסת זה מגרש משחקים, ושיחקו שם בעיקר "תופסת", ומידי פעם השמש של בית הכנסת היה יוצא וגוער בילדים: "שקט, ילדים כאן זה בית הכנסת." הילדים היו משתתקים אך כשנכנס השמש חזרה לבית הכנסת חזרו גם הילדים לשחק ולהרעיש.
אני ישבתי בתוך בית כנסת ליד אבא שהיה עטוף בטלית, והתפלל יחד עם כל קהל המתפללים. אני לא הבנתי את המילים אבל המנגינות היו פשוט נפלאות, הרגשתי שכל הזמן שרים בהתלהבות. החזן היה שר וכל הקהל חזר אחריו וככה התנהלה כמעט כל התפילה.
ביום כיפור, היתה התפילה עם הרבה עוצמה ורגש, ואני זוכר בעיקר את "אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, בּוֹחֵן לְבָבוֹת, גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת, דּוֹבֵר צְדָקוֹת. חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, רַחֵם עָלֵינוּ" איזו מנגינה נפלאה יש לתפילה הזאת, וגם את: " עֲנֵנוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, עֲנֵנוּ. עֲנֵנוּ וּפַחַד יִצְחָק, עֲנֵנוּ. עֲנֵנוּ אֲבִיר יַעֲקֹב, עֲנֵנוּ. עֲנֵנוּ מָגֵן דָּוִד, עֲנֵנוּ. עֲנֵנוּ הָעוֹנֶה בְעֵת רָצוֹן", עד היום זולגות דמעות מעיני כשאני שומע את התפילות הללו. השיא היה בתפילת הנעילה: "אֵל נוֹרָא עֲלִילָה אֵל נוֹרָא עֲלִילָה הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה.." כל כך התרגשתי.
לעת ערב, לקראת סיומו של יום כיפור אימא ושתי אחיותיי היו מגיעות לבית הכנסת, ומחכות בחצר בסבלנות לסיום התפילה. כשראיתי אותן מהחלון נופפתי להן עם היד בהתלהבות רבה.
*
בבית הכנסת היו שני כוהנים, אבי זכרונו לברכה ועוד כהן אחד שאני לא זוכר את שמו.
"כוהנים בכבוד" היה החזן אומר לפתע באמצע התפילה. אז אבא היה קם, אוחז בידי, ויחד חלצנו נעלים, והיה מתפלל אחד ששם המשפחה שלו היה לוי ששטף לנו את הידיים. לאחר מכן נעמדנו יחפים מול הפרוכת בצבע בורדו שכיסתה את ארון הקודש. על הפרוכת היה רקום בחוטים בצבע זהב ציור של ספר תורה ועוד כמה מילות קודש וכמובן הקדשה למי ששילם עבור הפרוכת. אני תמיד חשבתי אז שאלוהים גר בתוך ארון הקודש..
ככה עמדנו מול הפרוכת אבא שלי, אני ועוד כהן אחד שאני לא זוכר את שמו. אבא עטף אותי בטליתו וראיתי מזווית העין שהוא מפסק את אצבעותיו בצורת וי.
אבא והכהן הנוסף אמרו בקול רם את הברכה : "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ .יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם." כל הקהל חזר אחריהם ואני כל כך התרגשתי. כשחזרנו למקומות הישיבה רבים מהמתפללים באו ולחצו לאבא ולי ידיים ואמרו כל הזמן "חזק וברוך חזק וברוך". לימים הבנתי למה הם אמרו זאת.
אבא הסתכל עלי בגאווה, ואז אמר לי "חזק וברוך אִיזִ'יקוֹ מִיּוֹ". רק הילדים בחצר לא אמרו לי כלום, הם המשיכו לשחק תופסת.
ההמשך מחר..
שבת שלום ומבורכת
שמוליק
