"כן, אימא. את תמיד מספרת לי סיפור לפני השינה. תספרי גם היום, בבק-ש-ה-ה."
"בסדר, בסדר. אני אספר לך סיפור על דרקון."
"על דרקון? מה, הם באמת קיימים?"
"אני לא יודעת בוודאות. אני אישית לא ראיתי אף אחד. אבל אם מישהו כתב סיפור עליו, אז אולי הוא פגש אחד."
"אימא, הם באמת כל כך מפחידים כמו שמספרים?"
"בואי נקרא ואז נדע. האם את מוכנה?"
"כן."
אימא משכה את השמיכה עד שהיא כיסתה את סנטרה של נירית והתחילה את הסיפור:
>~~~~~~
היו הייתה פעם ממלכה רחוקה רחוקה –
~~~~~~>
"ובממלכה זו גר דרקון?"
"נירית! תשכבי בשקט או שאני אלך לקרוא את הסיפור הזה לילדה אחרת!"
"לא, לא, אני אהיה בשקט."
>~~~~~~
בממלכה הרחוקה הזאת חיו מלך ומלכה.
והייתה להם בת קטנה. אנשים קראו לה יָפַפַפָה, כי היא הייתה בחורה יפה מאוד.
יָפַפַפָה הייתה תלמידה טובה, והכינה את שיעורי הבית שלה בכל יום.
בנוסף, היא התנהגה יפה, והוריה, המלך והמלכה, אהבו אותה מאוד והיו גאים שיש להם בת כל כך טובה.
כולם חיו באושר בממלכה הזו.
וכולם אהבו את הנסיכה יָפַפַפָה.
אבל יום אחד, בממלכה הופיע דרקון.
~~~~~~>
"נירית, תוציאי את הראש שלך החוצה. יהיה לך חם מדי מתחת לשמיכה."
"אבל הדרקון מאוד מבהיל. אני פוחדת." נשמע במהומהם מתחת לשמיכה שכמו בלעה אותה ברגע שנירית ראתה את ציור הדרקון.
"לא, אל תיבהלי, הוא רק בסיפור."
"אבל אני בכל זאת פוחדת."
"אם כך, אני אקרא לך סיפור אחר. בוא נראה - כיפה אדומה?"
נירית הוציאה את ראשה בזהירות החוצה, הסתכלה מסביבה עם עיניים חושדות, ראתה שאין שום דרקון חוץ מאותו ציור שבספר, חייכה ואמרה:
"אני אהיה גיבורה. אני אשתדל לא לפחד. בבקשה תמשיכי את הסיפור על הדרקון."
>~~~~~~
אבל יום אחד, בממלכה הופיע דרקון.
~~~~~~>
"אימא, כבר קראת את החלק הזה. זה משפט הכי מפחיד. תמשיכי ממשפט הבא, בבקשה."
>~~~~~~
וכל אחד נהיה עצוב מאוד, כי כולם ידעו שדרקונים אוכלים אנשים, אבל בעיקר, הם אוהבים בנות.
אף אחד לא ידע למה דרקונים מעדיפים אותן, אבל זה היה כך, ולא היה ניתן לעשות משהו נגד זה.
לכן המלך היה צריך לבחור בחורה בשביל הדרקון.
הוא נתן הוראה לכל התושבים להגיע לכיכר המרכזית של הממלכה, זו שליד הארמון, ואמר:
"מי מוכן לתת את הבת שלו לדרקון?"
אבל איש לא ענה.
המלך שאל שוב:
"האם יש כאן מישהו שמוכן לתת את בתו לדרקון?"
איש אחד צעק:
"ומה הדרקון יעשה עם הבת?"
"הוא יאכל אותה!"
הכל שתקו, לועסים את המידע.
"טוב, בסדר," אמר המלך, "אם אף אחד לא מוכן לנדב את הבת שלו בשביל הדרקון, אנחנו נצטרך לבחור את מי לשלוח."
המלך הלך למטבח המלכותי והביא קופסת גפרורים. הוא שלף גפרור אחד ושבר אותו לשניים. את אחד מהחלקים השבורים הוא זרק לפח אשפה שהיה בכיכר. את החלק השני המלך הכניס לכף ידו ולשם שפך גם את השאר תחולתה של קופסת גפרורים. הוא סגר את אגרופו כך, שכל קצוות הגפרורים בלטו כחצי סנטימטר מעליו.
"בואו, תיקחו גפרור מהיד שלי. האיש שיוציא את הקצר, יתן את בתו לדרקון."
ואנשים החלו להתקרב, וכל אחד נטל גפרור מידו של המלך. אבל אף אחד לא הוציא את הקצר. עכשיו היה תורו של המלך.
עם ידו השמאלית הוא הוציא גפרור מידו הימנית והראה לכולם מה זה היה.
אנשים עצרו את נשימתם. המלך הביט בידו השמאלית, וראה שהיה בה הגפרור הקצר.
המלך והתחיל לבכות:
"למה אני צריך לתת את הבת שלי לדרקון האכזר? אם יש מישהו שיכול להרוג את הדרקון ולהציל את הבת שלי, אני אחתן אותו עם הנסיכה ואהפוך אותו למלך."
אבל אף אחד לא התנדב.
ואז המלך בכה שוב:
"מחר, אני אקח את הבת שלי אל הדרקון מחר."
וכולם הלכו הביתה שמחים שלא הם חייבים למסור לדרכון את הבת שלהם, אבל גם עצובים כי הם ידעו שממחר לא יראו יותר את יָפַפַפָה.
*****
בלילה ההוא, המלך לא היה יכול לישון. הוא חשב כל הזמן על גורלה הנוראי, אשר הוא הביא על בתו.
הוא הסתובב במיטה מצד לצד, ואז פתאום קפץ החוצה ורץ אל המלכה, שישבה באותו זמן בחדרה של הבת שלה והביטה עליה בעצב.
"אני יודע מה לעשות! אני אלך להרוג את הדרקון."
המלכה ניסתה להסביר לו שהוא זקן וחלש, ושדרקון בטח יהרוג אותו, אבל המלך אמר בפשטות:
"אני זקן, וחייתי חיים טובים. אבל יפפפה עוד צעירה. היא עדיין לא ראתה כלום בחיים. זה תור שלה לחיות עכשיו. או שאני אהרוג את הדרקון, או שאני אמות."
ובבוקר המלך, לבוש בכל בגדי המתכת שהוא מצא (בממלכה שלו לא שמעו על שריון), לקח רובה מיוחד נגד דרקונים ופנה ליער שבו, כפי שמספרים, גר הדרקון.
~~~~~~>
"ועכשיו למיטה, נירית."
"אבל זה לא סוף הסיפור!"
"כמובן שלא. פשוט, זה סיפור ארוך מאוד, ואנו נמשיך מחר."
"את מבטיחה?"
"אני מבטיחה."
ואימא נתנה נשיקה לנירית, הסיטה את שערה מעיניה ועזבה את החדר.
