על בר-מצווה ואופניים /ש.כהן
״יעלה ויבוא חתן הבר מצווה לקרוא בתורה״.
בהתרגשות קמתי ממקומי מספסל המכובדים ליד התיבה בבית הכנסת המפואר, שבנתה קהילת יוצאי טורקיה לא רחוק מביתנו.
גשם של סוכריות טופי נזרק מהיציע ע״י אמי ואחיותיי, דודותיי וחברותיה של אימי עלי, על אבי וסבי ועל הרב, שעמדו משני צדי התיבה.
כל הילדים הקטנים התרוצצו סביבנו, והחלו למלא את כיסיהם בסוכריות. גם אני רציתי לאסוף, אך כמובן לא יכולתי.
״בכבוד אִיזִ'יקוֹ״ פנה אלי הרב נמוך הקומה בעל השיער הלבן וכובע קסקט גדול על ראשו. הרב עשה עליה מטורקיה שנתיים קודם כדי להיות רב הקהילה בקריית ים.
ביד רועדת נגעתי בספר התורה, כשאני עטוף בטלית החדשה שאבא קנה לי.
״ברכו את אדוני המבורך״ ברכתי בקול רועד.
״ברוך אדוני המבורך לעולם ועד״. חזרתי אחרי דברי קהל המתפללים.
ואז התחלתי לקרוא את פרשת השבוע. חודשים הלכתי לביתו של הרב כדי ללמוד איך לקרוא בהטעמה. הרגשתי באותו רגע שאני מרחף בעננים, וכל הקהל הקשיב לי, וראיתי כיצד אבי וסבי מתמלאים בגאווה.
אחרי התפילה בבית הכנסת הלכנו יחד כל האורחים והמשפחה למסעדה של בית הספר היסודי בו למדתי, שם חגגו לי את חגיגת בר המצווה .
כשנכנסנו למסעדה חשבתי על המורה פרומה, שלימדה אותנו שם כלכלת בית, ובעיקר זכרתי את החומוס שלימדה אותנו להכין. אישה שאני לא זוכר את שמה הכינה את כל האוכל, בעיקר רבע עוף, בורקסים עם בשר טחון, וכמה סלטים וביניהם מטבוחה וגם חומוס. הכל עבודת יד לתפארת. האורחים שהיו בעיקר המשפחה המורחבת של דודים ודודות ובני דודים, נהנו מהאוכל שכנראה היה טעים כי לא נשאר דבר בסוף. השתייה היתה גזוז טמפו שכולם קראו לו אורנג׳דה, בירה נשר, וכמה בקבוקי ערק.
לפתע השתרר שקט, וכל האורחים הסתכלו עלי . אבא קרא לי ואמר:
״עכשיו תקרא את הדרשה״
אני מרוב התרגשות שכחתי את הדרשה שכתבו לי בבית הכנסת .
באותו רגע לא ידעתי מה לומר, והאורחים לא ידעו למה אני שותק.
״ דֵּקֵּה סְטָאס קַיָּדוֹ?" שאלה אותי אמא בדאגה (למה אתה שותק)
"שכחתי את הדרשה בבית הכנסת ".עניתי.
״לא חשוב תגיד משהו״ אמר אבא.
לא זוכר איך קיבלתי אומץ, ואז אילתרתי דרשה, בה ברכתי את הורי ואחיותיי ואת כל האורחים שהגיעו להשתתף בשמחתי. כולם בסוף מחאו לי כפיים, לאימא ירדו דמעות, והיא באה לחבק אותי חזק.
״ אִיז'וֹ רְגָלׇדוֹ", (ילד יקר) שמעתי הרבה אומרים, ולא היה אז נער גאה יותר ממני.
האורחים התפזרו, והיה צריך לנקות את המסעדה, כדי שלמחרת המורה פרומה תוכל ללמד כלכלת בית, ואיך לעשות קציצות דגים וחומוס.
הורי, אנוכי ואחיותיי חזרנו מאושרים הביתה, ושם חיכתה לי הפתעה.
אופניים אמיתיים בצבע ירוק של חברת "חרש אופן" עמדו באמצע החדר הגדול, ועליהם מלופף סרט לבן.
שאגת השמחה, שיצאה מפי, נשמעה לדעתי בכל השכונה.
באותה תקופה אופניים היו סמל סטאטוס, כי לא לרבים היו אופניים במיוחד אופניים חדשים.
כשאבא הוריד לי את האופניים לרחוב ולימד אותי לרכוב עליהם, הרגשתי שוב בעננים, ושמתי לב למבטי הקנאה של ילדי השכונה שלהם לא היו אופניים.
כדי לשמור על החברים נתתי להם לפעמיים לרכוב על האופניים. תמיד הצעתי לבנות בכיתה לעשות אתי סיבוב על האופניים אבל הן לא רצו.
ככה עברו שלוש עשרה שנים.
״עכשיו אתה גבר, תהיה אחראי למה שאתה עושה״ היה אבא תמיד אומר לי.
אל תשכח שום דבר ששייך לך באף מקום.
אבא התכוון לדרשה ששכחתי בבית הכנסת. אבל כנראה לא כל כך הקשבתי לו.
אחרי כמה חודשים שכחתי את האופניים, אני לא זוכר היכן, אולי בשפת הים ומאז נעלמו עקבותיהן.
ההורים לא קנו לי זוג אופניים נוסף. ממש לא כעסתי עליהם. אני נשארתי רק עם הזיכרון של טקס בר המצווה והאופניים הירוקים שבוודאי מחפשים אותי עד עצם היום הזה. מאז לא רכבתי על אופניים, אופני שנעלמו באורח פלא נמצאים אצלי במגירת הזיכרונות שבלב..
10.9.21
