הפגישה- חלק ב/ש.כהן
נתן הביט באברהם שישב על הספסל שם בשדרות ח״ן, וטפח על כתפיו.
״אתה זוכר אברהם את המלחמה הארורה היא?״
"בטח שאני זוכר, כמה חיכינו למטוסים סורים והם פשוט לא הגיעו.
״חיל האויר עשה בשבילנו את העבודה״ צחק נתן.
"אתה זוכר את הטיל שנפל על מקלחת הטייסים וטייס שהתקלח שם נהרג?".
"כן, אז התחלנו לחפור שוחות בקצב מטורף, רק אז נפל האסימון שאנחנו במלחמה.
"אחר כך התחלנו להפנים שנישאר הרבה זמן בבסיס.
נתן ואברהם הביטו על העצים הגבוהים בשדרה, הממטרות הופעלו והחלו להשקות את הדשא לאורך השדרה שהחל להצהיב.
"אתה היית שובב גדול "צחק אברהם.
"כן, הבנות בגדוד אהבו אותי ואני לא סרבתי להן" צחק נתן בחזרה.
"אתה זוכר איך נסענו עם הריאו לאסוף קרשים כדי לבנות את צריפי המגורים שלנו?"
"בטח שאני זוכר, כל האריזות של הטילים והפגזים היו מוטלים בשדה הפתוח.
יכולנו לבנות צימר לתפארת מהקרשים האלה".
היה רגע של שקט, הם הביטו זה בזה והנהנו בראשם. כן היו זמנים , ארבעים ושמונה שנים חלפו מאז.
"אתה זוכר מי בנה את הצריף?" שאל נתן.
"כן, זה היה ספטארו" שניהם פרצו בצחוק מתגלגל.
"הוי ספטארו ספטארו" נאנח נתן.
"אני זוכר שתמיד התפאר שהמה שמו שלו כזה גדול שהוא יכול לתלות עליו דלי מלא מים" אמר אברהם בצחוק מתגלגל.
"בטח שאני זוכר, אף אחד לא האמין לו עד שיום אחד הוא חשף את שלו וכולנו עמדנו סביבו, הוא לקח דלי עם מים ותלה עליו. כולנו היינו נדהמים וצעקנו לו:
"ספטארו ספטארו אתה אחלה גבר". עכשיו גם נתן החל לצחוק בקול רם. לרגע חזרו להיות צעירים בשנות העשרים לחייהם.
"עד מתי אתם אצל הבן?" שאל נתן.
"עד מוצאי שבת" ענה אברהם.
"אז בוא ניפגש מחר לכוס קפה"
"בשמחה, איפה אתה רוצה שניפגש?
"בסטריט, זה הכי קרוב לכאן".
"קבענו מחר בשתיים עשרה "
"יאללה קבענו" .
אברהם ונתן נפרדו בחיבוק ולחיצת ידיים.
*
"אתה זוכר שהייתם בחתונה שלי ושל ריבה?" שאל אברהם
כשישבו בסטריט והזמינו בירה מהחבית. נתן הזמין שליש ואברהם חצי.
"בודאי שזוכר, איך אפשר לשכוח למרות שזה היה מזמן"
"חמש שנים ראשונות עברו עלינו בשקט ושלווה, אהבתנו הרקיעה שחקים עד לרגע בו הבינה ריבה שהיא לא מצליחה להביא ילד לעולם".
ניסיתי להרגיע אותה, אמרתי לה שאני אף פעם לא אעזוב אותה ושאני אוהב אותה.
"ומה קרה בסוף?"
"בסוף אחרי טיפולים רבים היא נכנסה להיריון, ואז נולד הבן שלנו יוני. לא היתה אישה מאושרת יותר ממנה, ואת כל תשומת הלב השקיעה בילד."
"ומה איתך?" שאל נתן
"אני השלמתי עם המצב, היה קשה בהתחלה אך שמחתי בשבילה ובשבילי שהנה יש לנו ילד".
"ומה עם הסקס"?
"כמו אצל כולם" נאנח אברהם, חיוך קל היה על שפתיו.
"עכשיו יוני בן ארבעים ושלוש , מהנדס מחשבים , מכור לעבודה, והנה הזמן עובר והוא לא התחתן. הלוואי שהייתי מצליח למצוא לו כלה גם אם זה מתחיל להיות מאוחר".
נתן הסתכל על אברהם והנהן בראשו.
"ומה אצלך? שאל אברהם.
"לא הרבה שונה ממך, אמרו לי שכשתתחתן יהיו לך רק בנות כי הייתי בצוות המעכ"ן והקרינה משפיעה על איכות הזרע. אני לא יודע כמה זה נכון אבל עובדה יש לנו רק בנות. שתי בנות נשואות, ורק הבת האמצעית דורית לא נשואה. היא בת שלושים ושמונה כיום, ואנחנו באים לבקר אותה מידי פעם".
"במה היא עוסקת?" שאל אברהם
"היא מורה בית ספר תיכון עירוני ה'. גם אני הייתי רוצה לראות אותה נשואה."
"רגע, יש לי רעיון בוא ונפגיש אותם יחד, את יוני ודורית " אמר אברהם
"איך נעשה את זה ?" שאל נתן
"מחר בערב נגיע כולנו למסעדה במלון דן, שם נעשה היכרות מחודשת עם הנשים שלנו ועם הילדים, ובשלב מסוים נעזוב אותם לבד, מה דעתך?".
נתן הסתכל על אברהם וחיוך רחב היה מרוח על פניו.
"איזה מזל שפגשתי אותך אתמול בשדרות ח"ן" ואז פנה אל המלצר:
"מלצר, חשבון בבקשה".
