ימים של אור,
לילות של אש,
בחצר סונגלו התקיים מידי יום סשן ריפוי , אנשים מעטים הגיעו באופן קבוע ,
יחידי סגולה, אורחים ששמעו על הבשורה הגיעו מרחוק כדי לחוות ולהתרפא ,
הקורה של מאהווה כישפה במיתריה את מעגל השומעים ,
סונגלו שר בקולו הצרוד והנעים את שירי המנדינגו ונדיה ניגנה את התיפוף המקודש כאשר מילות הריפוי המנוגנות מוצפנות היטב בתוך נגינתה כך שהשומע יכול לחשוב שזה סולו.
כאשר האנרגיות עלו מעלה לכיוון הירח המאיר אנשים נעו בעיניים עצומות ושטו בהכרתם על המנגינות המופלאות כאשר תת המודע שלהם מתפרץ אל פני השטח ולעיתים מפעים אותם עד למצב טרנסטטיבי,
ריקוד מטורף ובלתי נשלט מלווה בצרחות, נשימות ודיבורים לא רצוניים.
עד לנפילה על הארץ בעיניים מפולבלות ומתהפכות בציריהן ואז נעצמות לתנומה שבתוכה מתגלמים מסרים חבויים ואישיים.
נדיה גדלה יפתה והתחזקה,
התיפוף שלה נודע ביחודו ומקוריותו.
מעולם לא גאה ליבה על פני הבריות והיא שמרה על צניעות ורצינות.
מסביבה הגברים משבט האולוף אלה שהיו מטריפים את הנשים בתופים וגורמים להם לחשוף את טבוריהן ואת אחוריהן בתנועות שובבות וחשקניות, בוטות ופרחחיות היו מגניבים מבטים ומנסים לספח את נדיה אליהם כמתופפת או רקדנית אך לשווא.
נדיה שמרה על יחודה ודבקה רק בחצר של מהאווה וסונגלו או בחצר הגריו שם למדה את רזי נגינת הבאלאפון.
יום אחד סונגלו לא הצליח לקום בבוקר מיצועו.
כל מילה שנדיה ניגנה לא צלח והוא עדיין היה חלש ,
מאהווה סעדה אותו ולא משה ממיטתו.
להפתעת נדיה שניגשה איליו כדי להתנצל על חוסר יכולתה לרפא. מצאה אותו מחייך חרישית. הוא אמר
-קורה לי דבר חשוב ... בקרוב אוכל לעוף.. אני מצמיח כנפיים בתוך השמיכה , אני חש אותן יוצאות מבין השכמות שלי.
-מה כוונתך?
-נדיה... יקרה שלי...מאהווה, יא בינתי אהובה שלי.... מה שצריך לעשות כדי לעזור לי הוא רק לפתוח את משולשי העץ
כפי שהורה לנו ראס השבט הקדום וחזר על כך פעמים כה רבות.
-אך זה נשגב מאיתנו. מה הכוונה ? איזה עץ?
-הקשיבי לי נדיה.... כל בני האדם הם רקמה אנושית אחת... נכון?
-כן...בוודאי ..מה זה קשור?
-כך גם כל העצים בעולם הם רקמה עצית אחת...
-כל מה שתעשי לעץ אחד ישפיע על כולם.
-בואי נחזור על העקרונות. אבל קודם תביאי לי אגוז קולה אדום כדי שאוכל להתחזק ולדבר ..
סונגלו כרסם את אגוז הקולה המריר וקולו שב אליו.
-תזכרי שבעבודה הפנימית המשותפת שלנו אמרנו שהעץ האלוהי מתחלק לשלוש,
אנחנו – בני האדם הם המלכות שמקבילה לחומר הנשרף,
כוכב המרכבה הוא הניצוץ המבעיר
ומשולש הכתר זה החמצן,
-נאמו ... הריעה נדיה, מעודדת את המשך ההסבר ,
-כדי לברוא מציאות אנו חייבים להגיע למצב של זרימה אידאלית. התגלגלות חופשית,
אנו כמלכות נתחבר לכתר,
ניצור גלגל של ראש וזנב מאוחדים,
נגרום לשתי פעולות להיות אחת.
הפנמת פעימה, תהפוך משניים לאחד, וכך ניצור תנועה,
-נאמו. נדיה מהנהנת ומנסה לשמור ולנצור כל מילה.
-בעצם, ממשיך סונגלו,
כמו תווי המוסיקה – אם הדו מתחבר לעצמו הגבוה יש לך בעצם 7 תווים,
ה- 8 הופך להיות פעימה מסכמת אחרי כל 7 פעימות שונות,
הדו קובע את האוקטבה שזורמת אחריו, זה לא תו נוסף,
זכרו - דו נמוך זה גם דו גבוה,
הנמוך מתאחד עם הגבוה ליצירת תיבה גבוהה יותר וכן הלאה לאורך כל הדרך...
-נאמו... היתה זו מאהווה, את ההסבר הזה למדה משחר ילדותה.
-לכן המלכות לבדה יכולה להתברג למרכבה בקלות ולא לשנות מהלכים -כמו טיפה שנושרת לים.
נקודה אחת מתחברת מהר לכל מקום.
-הפעימה השמינית היא המחברת את התיבה הבאה בשרשרת. זה צליל שנבלע בתוך החלל הבא ,
-פנים רבות לשלמות.
כדי להתגלגל בהצלחה צריך לדעת לחבר ראש וזנב ,
אחרי שמאחדים מלכות עם כתר וחודרים למשולש העליון נפתחת הדרך להיכנס למרכבה ואז אפשר לעבור לערכי הכוכב
- כל עוד שני בסיסי המשולשים קרובים זה לזה הם שלובים וסגורים.
-נדיה הקשיבי טוב מה לעשות למעני לפני שאעזוב את המימד ואעוף לי לדרכי כנשמה חופשית...
היכנסי לנקודה המרכזית , החזיקי את קווי הבסיס והפכי אותם החוצה ואז המשולשים מתהפכים והופכים להיות 8 של שני משולשים המחוברים בקודקוד,
כך יותמרו השניים לאחד,
נקודות מקבילות יאחדו כוחות יסודיים ומפוארים בכוכב המרכבה ,
תיווצר תנועה בלתי פוסקת באופן טבעי.
זו אליכימיה.
זכרי שהעליונים חייבים את התחתונים עבור הביצוע הפיסי שקובע את המציאות הפיסית
בדיוק כמו שהתחתונים זקוקים לכיוון הרוחני לעזרה ולשמירה של העליונים באותות ובמופתים מטפיסיים,
כך לאט סונגלו את סוף ההסבר וצנח לתוך תנומה נוספת...
.... כל אותו יום נדיה הפכה במחשבותיה ואף כתבה לעצמה סקיצות ובחרה את העץ איליו היא מגיעה.
עם רדת החשכה יצאה לדרך, ללא מטלטלין מכבידים, שמה פניה לסנגל...
לשם כך היא נסעה לעיר השכנה בארא ושם לקחה מעבורת כשהיא מתכסה בכובעה וצעיפה וממעטת להיפגש בעיני אנשים סביבה. מרוכזת במשימתה.
היא בחרה בעץ הענק שבפאתי קאזאמאס , כיוון שהיה חלול .
לשם הגיעה לפנות בוקר.
היא טיפסה על הגזע הענק של העץ והוא חבק אותה כחבר ותיק,
ענפיו סביב גופה מכוונים אותה לרדת בקו ישר מלמעלה למטה ,
השתלשלה לתוך הגזע החלול שהיה ממש כמו חדר צר..
שם פגשו אותה צלעות המרכבה המוארת , לתוכם היא חדרה והתמקמה שם באמצע ממש,
מעליה זרח משולש עליון אשר אלומות האור שלו הובילו אותה והאירו את המעשה שאמורה היתה לעשות.
משני הצדדים היו קווי בסיס מקבילים של צלעות מרכבת הכוכב.
זכרה שצריך לפתוח את משולשי הכוכב ,
אחזה בשתי ידיים בשני הבסיסים והרימה את המשולשים, משני צידיה.
הם התהפכו והתאחדו בקודקוד,
למעלה המשיך לזהור המשולש העליון באור נגוהות,
היא מצאה את עצמה בנקודה של מרכז ה-8
ממנה יוצא הכל ואליה גם נכנס הכל.
בדיוק אז שמעה בת קול סודית ועתיקה שאמרה לה– זה חתך הזהב,
הגעת למקום יפה,
-מה זה המקום הזה?
-זה האינסוף המתמטי. התופים מכירים...
זו התרופה האולטימטיבית שלך כמרפאה וזה גם המקצב שילווה את סונגלו ויוביל את נפשו אלינו...
-אחרי שהבנת את כל זה חזרי לסונגלו והעניקי לו חיבוק חם.
נדיה השתחלה מתוך המחבוא שבעץ החוצה מיהרה כל הדרך חזרה
עד שהגיעה למיטת סונגלו וחיבקה אותו בלב הומה,
כך העבירה לו את הכוחות שנתן לה היפוך המרכבה שבעץ.
-סוף סוף המשולשים התהפכו. בכה סונגלו מאושר,
- זו הייתה המשימה שלי. כל החיים אמר לי ראס בקריאות האש שחוויתי שיום אחד זה יקרה.
זה היום האחרון שלי איתכם,
אני מאושר נדיה רק בזכותך הגשמתי את היעוד שלי.
עם צחוק ועם בכי של מאהווה ונדיה התפיידה ההכרה של סונגלו והוא הצטרף לאבותיו ואימהותיו.
מהאווה התייפחה ולחשה:
-בעוד חודש חודשיים לאחר שיתמקם במימד החדש אולי נוכל לקרוא לו לישיבות קריאת האש...
כך אמרה בעצב וחיבקה את האיש עימו היתה כל חייה באור ובחושך, המורה שלה בכל הזמנים.
-מה עשינו?
-לא אדע.... שיר סיפור או אגדה...
-רק אומר לך שתי מילים-
- ישמרך האלוהים.
סוף
C רחל פיש בנגורה
* תודה לכל מי שקרא, עקב ותמך בי לאורך כתיבת הסיפור , עזרה כזו של יוצרים שנותנים רוח גבית ומעודדים אחד את השני. באמת לא תסולא בפז . מעריכה , זוכרת ואוהבת .
לזכר סונגאלו סיסוקו הגדול והנפלא , דמות אמיתית , בשיר "אללה לקה"
