אהבה אסורה

הוא כל כך מוכשר," רוחל'ה הפליגה בשבחי דאניל, "נער כל כך מנומס, ומוכשר.

רק חצי שנה בארץ וכבר מדבר עברית צברית! גם את צריכה להשתדל.

לפחות כמוהו, נתחיל מחר," פסקה.

השיחה התנהלה ברוסית ונינה השפילה את עיניה ונשכה את שפתה.

אחר כך התיישבה על הספה וספר חובה לילדה העולה לארץ ישראל בידיה. "יומנה של אנה פראנק".

שתדע כל בת יהודיה את קורות עמה בשואה, שהרי מעבר למסך הברזל לא קיבלו היהודים התייחסות מיוחדת.

נינה הרימה את הראש לעבר החלון וראתה שני נערים חולפים רכובים על אופניים בשביל הבטון.

יותר מכל דבר רצתה לרכב על האופניים בשבילי הקיבוץ, להכיר את מרחביו, להביט על המבנים, אבל לא העזה לבקש.

בערב הגיע אל החדר דניל. הוא הגיע רכוב על אופניים, פרוע שיער, מזיע, כפות רגליו השזופות מלאות ברגבי אדמה.

"אני צמא!" הכריז ופנה למקרר. הוציא קנקן מים, הטה אותו לעבר פיו והמים זרמו לפיו, כשרסיסים ניתזים לכל עבר.

נינה הביטה בו מהופנטת:"איך הוא מעז ככה" תהתה.

ואז הזעיפה פנים חושבת :"הכל מותר לו! וכולם מהללים אותו. אפשר לחשוב! גאון..."

אבל אז הוא פנה אליה בחיוך גדול: "נינה, את יודעת לרכב על האופניים?" שאל, וחייך.

היה זה כמו משב רוח המפיג אויר דחוס.

פתאום הכל נראה קל יותר, אפשרי, בבת אחת אפפה אותה תחושה של "יהיה בסדר".

מסתבר שאכן יש לה בן דוד לסמוך עליו, אח בוגר שיגן עליה, אח שכל חייה הקצרים חלמה עליו.

וכבר לא היה איכפת לו שמהללים, מעריצים אותו ולא אותה.

"דניל," פנתה אליו.

"מהיום אני דניאל," הכריז

ורוחל'ה צחקה:"זהו , עכשיו אתה כבר לגמרי צבר."

דניאל שם יד על כתפה של נינה והוביל אותה אל אופניו. ידו הייתה חמה ורכה.

הם רכבו על האופניים והוא הראה לו פינות חמד.

אחר כך סיפר לה על עיר הולדתו, על קייב והיא על עיר הולדתה, ריגה, ושתי הערים נראו רחוקות ובלתי מושגות, כמו חלום נגוז של חיים אחרים.

"אקח אותך לטייל בתל אביב," אמר דניאל ואז הביט בה מהורהר," עוד כמה שנים, כשתגדלי קצת."

 בבוקר המחרת בחדר האוכל לא הצליחה להסיט את עיניו ממנו, כמהה שיביט בה, השתדלה ללכוד את מבטו.

ויותר מכל רצתה כבר להיות גדולה!