אהבה אסורה

שנים רבות עברו מאז ימי הזוהר על מדשאת הקיבוץ.

הילדה גדלה והפכה לנערה ואז לאישה.

דניאל הבליח בחייה מדי פעם.

איכשהו היה מופיע ברגע שנזקקה לו ביותר.

 תמיד היה לו מה להגיד, הרגישה שאיכפת לו מהתנהלותה בחיים.

 לא תמיד הקשיבה לעצותיו, שבמבט לאחור היו כנראה נכונות יותר מבחירותיה שלה. היא הייתה ברבור כבול במוסכמות, הוא היה בז. בז לחולשות, לאמונות טפלות, לפחדים ובכלל ל"מה יגידו".

" נעמה, קודם תלכי לצבא," יעץ לה דניאל כשהייתה בי"ב. אבל נעמה לא רצתה לצער את הוריה.

" נעמה, תיפרדי מצחי, אתם לא מתאימים, הוא לא יעשה אותך מאושרת!" פסק לאחר כמה שעות בחברת מי שעתיד להיות בעלה.

נעמה הביטה מחלון האוטובוס שהובילה מהעיר הצפונית לתל אביב על תמונות מתחלפות של אסיף:

חבילות חציר שמנות פזורות בשדות, הלבן של פקעות הכותנה,

 פה ושם עצים משירים עלי שלכת.

 הנוף הכפרי התחלף אט אט בזה העירוני וכשבאופק נראו בתי העיר הגדולה עם דודי השמש על קולטיהם הם נראו לה כחסידות לבנות שנחתו לרגע לנוח לפני שימשיכו בנדידתם דרומה.

נעמה נאנחה והצמידה ראשה לזכוכית הקרירה.

ראשה בער וידיה רעדו מעט.

 דניאל התקשר בשבת לביתה וקרא לה לבוא אליו לתל אביב,

"להיפרד לפני שאני נוסע לארה"ב".

 נעמה לא שאלה אותו מתי יחזור, מה הטעם?

כבר חודש בוכה הדודה שבנה יחידה עוזב אותה, "לתמיד".

 ודניאל אפילו לא ניסה להרגיעה.

"הוא אפילו לא יהיה בחתונה שלך!" רטנה הדודה ונעמה לא ידעה את נפשה.

היא כן ידעה שגופה משתוקק למגעו, רטט התשוקה גבר כשנזכרה איך הייתה נצמדת אל גבו עם ניצני שדיה עת רכבו על אופנועו.

היא הייתה אוספת אותו אליה בירכיים פסוקות ומתענגת על רגעי האושר הגנובים. פעם, כשטיילו בשמורת תל דן החליקה בשביל הרטוב והוא תפס אותה בשתי הידיים בטרם תיפול למים.

נעמה המבוהלת מעט נצמדה אליו בחוזקה: "דני, הצלת אותי!" ונשקה לשפתיו.

היא נזכרה איך התרחק ממנה בבהלה: "נעמה, מה איתך?"

"כלום." עשתה את עצמה מופתעת, "למה?" שאלה, "מה קרה?"

דניאל הביט בה בריכוז, כאילו בפעם הראשונה.

"כלום." הפטיר, והמשיך להתקדם בשביל, נעמה צעדה אחריו ועם כל פסיעה הוסיפה השתיקה שביניהם לצמוח  ולהתעצם.

גיטה