העיר הגדולה הציפה את נעמה בשלל ריחות, קולות וצבעים. אנשים, רכבים, קטנועים, הכל זז, ממהר, צופר ועוקף, עמדה מבולבלת ולא יודעת איפה ואיך תמצא בכל הבליל הזה את דניאל.
הוא אמר לה לפגוש אותו בכניסה לכולבו שלום.
"בעצמך " אמר לה, "לא תמצאי את ה"חושה" שלנו אף פעם!"
בדרך לא דרך הגיעה נעמה אל הבניין הגבוה והמרשים,התייצבה שם אפילו קצת לפני הזמן שנקבע.
כך עמדה: מתוחה, תיק צד גדול תלוי על שכמה, בוהה בעוברים ושבים. ואלה היו עוקפים אותה מימין ומשמאל וממשיכים לאוץ לדרכם, בעודה אבודה לגמרי בג'ונגל העירוני.
לפתע מישהו שם כפות ידיים על עיניה. מרוב בהלה נשנקה.
למרות שרק עיניה כוסו הרגישה מחנק.
כל מפרקיה איבדו אחיזה וגופה החל להתקפל כמו של בובה על חוטים שמפעילה שחרר מידיו.
דניאל תפס אותה שניה לפני שהתרסקה על האספלט.
נעמה הייתה חיוורת לגמרי, אך משראתה שדניאל לפניה החלו נשימותיה להסתדר וליבה הפסיק לפרפר.
"משוגע!" ברכהו, "לא עושים דברים כאלה!" נעמה המשיכה לכעוס, עכשיו ב'כאילו', עמוק בליבה ידעה שאירוע המפגש ואיך שנבהלה בגללו יהפכו לבדיחה פרטית שלהם, שלה ושל דניאל.
זה קרה בערב, במסיבת הפרידה.
בדירה אפופה בעשן סיגריות וריח מוזר ולא מוכר לנעמה.
דניאל כבר היה די שיכור. הוא צחק והיה עצוב ושוב צחק, ונשק לכולם. והבטיח שנוסע לשנה, לא יותר, וצעק שנוסע לתמיד, וביקש שיבואו לבקר אותו ואיים שלא ימצאו אותו לעולם ושעדיף שבכלל ישכחו ממנו, כי הוא רקוב וטיפש ולא יוצלח ושוב בכה ונזכר בקרבות וצחק ובכה והקיא באסלה ושתה.
וחיבק, את דינה, את נעמה, את רותי היפה.
ואז דניאל הקיא, הפעם על עצמו, נעמה גררה אותו לחדר האמבטיה, קילפה מעליו את הבגדים המסריחים והוא חייך אליה כמו ילד קטן וקרא לה "יקרה" והוא קרא לה "אהובה שלי" והיא ראתה איך נמתחו תחתוניו והסירה גם אותם.
זרם המים היה חמים ונעים, דניאל התיישב על הרצפה ועצם את עיניו. נעמה סיבנה את ראשו, את ידיו, את בטנו ומפשעתו. מישהו כיבה את האור בחדר הרחצה.
זה קרה בערב, במסיבת הפרידה לפני נסיעתו של דניאל לארץ רחוקה, על רצפת המקלחת בדירה שכורה של חברים של דניאל.
דקות של אושר עילאי, בלתי נשכח, עברו על נעמה בחושך, על רצפה קרה כשדניאל מתהווה בתוכה.
"רותי," לחש דניאל, "אני אוהב אותך, רותי".
נעמה הושיטה לו מגבת ויצאה מהחדר.
"רותי," קראה לנערה בלונדינית ירוקת עיניים, "דניאל קורא לך."
כל הזכויות שמורות, גיטה
