"מה? איך זה אפשרי? אני 0 ואתה אי בי?" הזדעקה דניאל.
" אי בי, בי אי, מה זה משנה," ענה לה בועז בצחוק ונכנס למטבח.
"מה אוכלים הערב?" שאל נוגס בחצי העגבנייה שסחב מלוח החיתוך.
אבל דניאל לא הרפתה: "איך זה ייתכן? יש לי סוג דם או, זאת אומרת אלל אחד סוג או מאמא, כנראה היא הטרוזיגוטית," לאחר שביטאה בהדגשה מילה כה מסובכת דניאל הביטה בגאווה בנעמה וזו, במאמץ רב, חייכה אליה.
החיוך בא להסתיר את המחשבות שרצו בראשה, ממחשבות של "מה יהיה אם היא/ הוא יגלה?" עד המחשבות של: "או קיי, להירגע, לחשוב, למצוא תשובה..."
בסוף אספה את עצמה לזרוק: " טעות, זו בוודאי טעות."
רק חצי שעה מאוחר יותר, אחרי שהתיישבו לסגור היום עם הטוסטים והסלט
הצליחה לאסוף את עצמה ולהסביר ש" הבדיקה במעבדת בית ספר לא יכולה להיות מהימנה: יכול להיות שהנוגדנים פגומים, או שלא ראו שהדם, בעצם, נקרש."
לאחר מחשבה נוספת הוסיפה: "בועז, אתה בטוח בסוג הדם שלך? אולי הרישום בפנקס שבי שגוי?"
"אולי," בועז היה כבר שקוע עמוק בשידורי הטלוויזיה ורק חיפש לשפר את מיקומו מולה, לעבור לכורסה הנוחה ולהרים הרגליים.
דניאל עזרה לפנות לכיור את הצלחות והסכו"ם, את שאר הפריטים פינתה כהרגלה נעמה בעצמה. העיפה מבט לכיוון הסלון ממנו כבר החלו לבקוע נחירותיו של מי שלא היה אביה הביולוגי של הבת היחידה שלהם, רק שהוא ממש לא חשד בכך.
לפחות לזה קיוותה כאשר לא התייחס לסוגי הדם. או שלא הבין במה, בעצם, מדובר. חשמלאי בחסד, בועז לא הבין דבר בעניינים אחרים, בטח לא בביולוגיה.
לפעמים צחק על כך שנעמה עם התואר השני שברשותה מרוויחה בקושי חצי מהכנסתו של טכנאי פשוט.
נעמה המשיכה בעבודות הבית, נלחמת בזיכרונות, נלחמת בדאגות, נלחמת לאהוב את בועז, מנסה להתיש את עצמה כדי להצליח לעבור את הלילה בשינה עמוקה.
"לך למיטה," ניערה אותו לקראת חצות. בועז המנומנם קם בכבדות ודידא לעבר חדר השינה.
היא שמעה אותו נכנס לשירותים והתחלחלה למחשבה על הטיפות שסביר ש"יקשטו" הרצפה אחריו. לא פעם העירה לו על כך, אבל הוא רק היה מתופף קלות על כרסו המתנפחת ומפטיר: "זו היא שאשמה, מסתירה לי הנוף!".
לקול נחירותיו של בועז השלימה נעמה את הכנותיה לשינה: הסירה איפור, צחצחה השיניים, מהפחד שהמקלחת רק תאיר אותה ויתרה עליה. בזהירות התגנבה לחדר השינה ונשכבה צמוד לקצה המזרן, מכורבלת על הצד, חובקת כרית פוך מפנקת. בועז שכב על הגב ונחר במלוא גרון.
נעמה דחפה אותו קלות עם הרגל, הוא נאנח והסתובב לשכב על צידו.
כך היו עברים עליהם הלילות: גב אל גב ובלי מגע.
למחרת דניאל לא הלכה לבית הספר. גרונה כאב, חום גופה היה גבוה והיא נראתה ממש אומללה. גם המחשבה על היותה בת מאומצת לא הרפתה ממנה.
לא משנה כמה תמונות ילדות, שלה ושל דניאל, הראתה לה נעמה להוכיח הדמיון ביניהן הנערה מיאנה להשתכנע. משום מה היא המשיכה לחקור, ולשאול, ולהתעניין, עד שבועז בעצמו החל לחשוד.
"יכול להיות שדניאל לא שלי?" אמר יום אחד ברוסית, כשרצו להסתיר דבר מה מדניאל בועז – בוריס ונעמה – נינה היו עוברים לשפת האם שלהם: "אמא שלי מזמן אמרה שאין שום דמיון בינינו," המשיך "אני בדקתי, סוג דם שלי באמת אי בי. אולי כדאי לבדוק את דניאל, היא ממש מוטרדת! "
"קחי אותה אלייך למעבדה, מה הבעיה, תעשי לה הבדיקה, שתירגע, " בועז עבר לשפת הקודש.
