אמיל
אויר הבוקר תקף את נעמה במלוא לחותו המגעילה. למרות השעה המוקדמת הוא כבר היה דחוס, דביק ומלא מזהמים. רעננות המחשבות בזכות מקלחת הבוקר התנדפה ובמקום סדר והגיון בריא צפו ועלו זיכרונות מגיל ההתבגרות ההורמונלי והמבולבל. כמעט שני עשורים חלפו מאז, והיא שוב הנערה האבודה המחפשת את דרכה בחיים, את האהבה, את הפינה השקטה והבטוחה. וכבר איננה הסבתא איתה אפשר להתייעץ ואין את אבא שישגיח ואמא שתקשיב.
האוטובוס היה מלא: מבני הנוער הרעשניים שהיו בדרכם לבית הספר עלו ריחות רעננים של שמחת חיים מתפרצת. סטודנט וסטודנטית בשיחה מהוססת של תחילת היחסים. הבחור מספר משהו בהתלהבות ובו בזמן עוקב בדריכות אחר תגובותיה של בת שיחתו. האם תפנה את מבטה? האם תשאל שאלה להמשיך הקשר? נעמה מפנה את מבטה אל חייל והחיילת העומדים במעבר. הם צמודים זה לזה ומחזיקים בעמוד. מדי פעם, עת האוטובוס נבלם בבת אחת או מזנק ממקומו ברמזור, מתהדק חיבוקו סביב מותניה הדקים ולחיו מתחכך בשפעת תלתליה שברחו מהצמה הקלועה ברישול , שפתיו מחפשות להגניב נשיקה. היא מסבה את ראשה במבוכה, אך שרידי הלילה הקודם עוד מלהיטים את גופה ועיניה רושפות פיתויים.
הוא צעיר, הוא חתיך, הוא סקסי להפליא במדי חיל האויר שלו.
אמיל, כך היא זוכרת אותו. במדי חיל האויר, תמיר ובטוח בעצמו, כמו כל בן עשרים. התשוקה, טירוף החושים, זה מה שהיה שם, בשליש האחרון של י"ב, רגע לפני הבגרויות. הכירו במסיבה אצל חברים, הוא הגיע מהעיר הדרומית לצפון לחגוג יום הולדת של קרוב משפחה. באותו ערב בחר בה, בנעמה, לרקוד, לצחוק, לפלרטט.
היא צללה רוחה טובה עליה לתוך עגמי עיניו בצבע חום דבש בהיר.
בתום המסיבה ליווה אותה אמיל לביתה. בין עמודי הבניין האפור לימד אותה לאהוב את גופה. ונסע.
וחזר, והיא חיכתה לו. התכתבו. מעט. הוא בא לבקר.
לא דיברו, עניינים חשובים יותר חיכו להם. הוא עזר לה לחקור את מסתורי חמוקיה. אתו לא פחדה ואפילו חשבה שתוכל לאהוב אותו כמו שאהבה את דניאל.
אבל הוא לא היה דניאל. הוא היה אמיל, אמיל שבעדינות רבה ורגישות לא אופייני
לגילו הפך אותה לאישה.
אט אט התרוקן האוטובוס מנוסעיו הצעירים: אלה ירדו במחלף, אחרים בכניסה לאוניברסיטה. נעמה ירדה בין האחרונים. השעה עדיין הייתה מוקדמת והיה לה זמן להתפנק, כהרגלה, על כוס קפה ומאפה. בית קפה של בוקר המה בממהרים, אך היה בו מין רוגע. אולי בזכות מיסוך האור הבוהק, אולי בזכות המיזוג, אולי בזכות ריחות מנחמים של קפה טחון טרי, קינמון ווניל. הנער בעמדה זיהה את נעמה וחייך אליה. חיוכו הזכיר את חיוכו של דניאל. הלב של נעמה נצבט קלות.
היא מיהרה לסיים לשתות, עטפה את שארית מאפה השקדים במפית והטמינה בתיקה הנפוח. יום עבודה עמוס לפניה, משימות רבות מצפות לה לקראת הביקורת של משרד הבריאות.
בצעדים נחושים צעדה נעמה במעלה ההר, נכנסה לבליל ריחות מוכרים של בית החולים, העבירה כרטיס עובד ונעמדה לחכות למעלית.
" דניאל של אמיל?" שאל אותה ברוסית בוריס - בועז בבוקר, מבט עיניו הכחולות נוקב את עיניה הירקרקות של נינה-נעמה ובין גבותיו מתהווים קמטי תוכחה.
