סוגיית סוג הדם

הדרך הביתה מיום עבודה עמוס עבר על נעמה בהרהורים.

זו לא הפעם הראשונה שהרצון לחופש וחיים אחרים הביאו אותה מסקנה שבועז מטען חורג, מיותר, מכביד ולא מכבד.

 עדיף להם להיפרד ועדיף היה כמה שיותר שנים קודם.

אולי כבר בשנת הנישואין  הראשונה.

נעמה הרהרה בסיבות שהביאו אותה לעמוד תחת החופה וכל שיכלה להביא כנימוק היה כניעה למוסכמות. צריך להתחתן. להעמיד חופה. באולם. בשמלה לבנה.

 עם מאתיים חמישים מוזמנים. עם קרובים משני הצדדים שחייבים לשמוח. וכולם יגידו היה יפה, "כמו אצל כולם".

נעמה בת יחידה, אין לה זכות לשנות, להתמרד. שלא לפגוע באף אחד.

רק בעצמה. עכשיו היא תפגע בדניאל. בת יחידה להורים גרושים.

מעניין איך זה מרגיש? היא בטח תאשים את נעמה ותישאר לגור עם בועז. אם הוא ירצה. ולמה שירצה, הרי היא לא הבת שלו. היום בערב, גמלה החלטה בליבה של נעמה, לספר לבועז שדניאל ביתו של אמיל. עדיף ככה.

סביב שולחן האוכל הסבו לאור השמש השוקעת: נעמה וכאב הראש העצום שלה, סוד גדול של יחסים אסורים, צילו של אמיל, בועז עייף וזועף ודניאל.

 ארוחת שאריות נחה על השולחן: קצת סלט ירקות עייפים מהצהרים, לחם שנשכח על קרש החיתוך מהבוקר, קוטג', טונה, תירס.

"מילואים," מלמל בועז ונאנח.

"מה???" משב ראשון של רוח המריבה מתחיל לנדנד ספינת המשפחה המתפרקת ופתאום:

"אמא, אבא!" דניאל שלפה מהמקרר פרוסת גבינה צהובה, הניחה על פרוסת הלחם היבשה ונגסה בתיאבון בפלא קולינרי שיצרה.

"שבי," פקד בועז ודניאל צייתה ברצון.

"אני יודעת מה קרה," אמרה הנערה ונעמה חשה את ליבה מאיץ ומכה באוזניה. נעמה ציפתה שתאמר: "תודו, אני מאומצת", או תכעס: "אולי תגלו לי כבר מיהו אבא שלי?" או תתהה "אולי החליפו אותי בבית היולדות".

בשום פנים ואופן לא ציפתה נעמה לשמוע את ההסבר של דניאל:

"מוטציה!"

בועז-בוריס פער את פיו בתדהמה:" מה? על מה את מדברת?"

"על אי ההתאמה. זה אפשרי! נדיר, אבל אפשרי. ביררתי. אלל שקיבלתי ממך, אבא, עבר מוטציה והפך לאו. לכן יש לי סוג דם או! הכול מסתדר: לאמא סוג דם אי, לך אי בי ולי או, אני מוטציה!" צחקה דניאל ורוח הרפאים של אמיל התפזרה בין תאי הזיכרון דוחקת החוצה את כאב ראשה של נעמה.