הרגע - המשך

בזמן שאליה, אופיר וילדיהם עשו את דרכם הביתה עמדו נעמה ודניאל במרפסת משקיפים בדממה על גגות בתי השכונה. גגות יפים, גגות מכוערים כמו רגעים יפים ומכוערים בחייהם שלהם. הדרך בה הזדחלו זה כנגד זה שני נחשים, זה בעל באורות אדומים וזה בעל אורות לבנים נפרשה עד האופק ונבלעה בחסות ההר. נעמה הרהרה בסמליות זו של הדרך, כשהקטע המוסתר על ידי ההר מסמל בעיניה את העתיד.

הגשם הכה במלוא עוזו, אם כי ברקים ורעמים נחלשו מעט. מרגע לרגע האויר הלך והתקרר. עכשיו כבר נעמה ממש רעדה, אבל חששה לזוז ממקומה פן תפריע לדניאל שנראה מרוכז מאוד במחשבותיו.

"מה עובר לו בראש?" תהתה, מעולם לא ראתה אותו כה מכונס בעצמו.

וזועף, ממש זועף.  

כשהסתובב לבסוף והביט בה היה זה מבט של איש זר, מנוכר, אפילו מפחיד.

תמונות חייה של נעמה עברו כנגד עיניה בשניות אלה שרשף לעברה, תמונות אתו ובלעדיו. מטחי הגשם נרגעו מעט, ודניאל שבר השתיקה המעיקה:

"נעמה, אני הולך הביתה, נדבר מחר," פסע כמה פסיעות והסתובב אליה: "כדאי שתיכנסי ותסגרי הדלת: קר ולח, שלא תצטנני." ועזב...