סבא דניאל

אליה אספה לכיור את כלי ארוחת הבוקר ובזמן שהילדים ציירו ברכות לסבא דניאל התקשרה לנעמה:

"אמא," נימת קולה הייתה רגועה ועניינית," אנחנו קופצים לבקר את דניאל, רוצה להצטרף?"

נעמה שנפרדה לא מזמן משמיכת פוך מפנקת נתפסה לא מוכנה:" לדניאל? עכשיו? דיברת אתו?"

"כן, כן ולא. לא דיברתי אתו. עוד מעט אתקשר להודיע לו שאנחנו מגיעים."

"סיפרת לילדים?"

"כן"

"איך קיבלו?"

"מצוין, דניאל זה דניאל, הרי גם ככה לפעמים היו קוראים לו סבא. דוד זה קרוב צעיר. איש זקן זה סבא."

נעמה התקנאה על הקלות בה ילדים מקבלים את המציאות.

 תלוי, כמובן, איך מנגישים להם אותה.

בהכירה היטב את אליה לא היה ספק לנעמה שזו הספיקה כבר להתייעץ עם אנשי מקצוע, לשקול היטב המצב החדש ולנהוג בצורה הנכונה ביותר.  

ובכל זאת נעמה לא הייתה רגועה. היא חייבת למצוא כוחות להתמודד עם השאלה:

"דנדוש, ואת, איך את מתמודדת?" רק זאת הצליחה לשחרר לאוויר העולם.

כל הלילה חשבה איך תבקש סליחה מהדניאלים. באיזה זכות מנעה מהם מידע כה חשוב! כמה אגואיסטית או פחדנית הייתה. ובכלל לא ידעה איך ממשיכים.

השאלה הדהדה באוויר הקר ונותרה ללא מענה.

"ביי אימא, נדבר אחר כך," הקול המורתי-סמכותי של אליה הכאיב לנעמה כאגרוף במפתח הלב.

השיחה נותקה ונעמה הרגישה איך הקור חודר לעצמותיה.

התעטפה בשמיכת הפליז הרכה והמנחמת והתכרבלה על הכורסה.

כל הלילה חשבה על אליה – דנדוש – דניאל, מתהפכת מצד לצד, משחזרת את רגעי הכמעט גילוי הסוד.

למה לא סיפרה לה קודם? למה לא סיפרה להם לפני שנים? ממה פחדה כל כך? מיליון תירוצים עלו בראשה להצדיק את מה שלא ניתן כבר לתקן.

נעמה עצמה את עיניה הדומעות מעייפות ושוב ראתה בעיני רוחה את בועז.

הוא עמד עייף ועצוב כמו ביום שאמר לה: "את לא אוהבת אותי."

רק שעכשיו גם הוסיף: "כל חייך אהבת אחר, וברגע האמת הוא ברח לך."

כל הזכויות שמורות לגיטה אסנין ©