הפגנת הנכים ומיעוטים אחרים
מזה כמה שבועות שמשרתי כצלם עיתונות בעיתון מקומי עומדת בסכנה: הקיצוצים והתקציבים המיוחדים למקורבי הנהלת העיתון לא הותירו שום צל של ספק: סיפור פיקאנטי עסיסי היום (ויפה שעה אחת קודם) או להתחיל לחפש עבודה אחרת. לפתחי התגלגלה שמועה לפיה הפגנת ענק של נשים חד הוריות ונכים אמורה לצאת מכיכר מלכי ישראל לעבר ירושלים במחאה על הקיצוצים האחרונים שהטיל האוצר במסגרת תוכנית ההבראה. המפגינים התכוונו לחסום את עורק התחבורה העיקרי של המדינה למשך שעות, אך לא דובים ולא יער: עם הגיעי לכיכר ברוב תמימותי בשעה היעודה, מצאתי עוד עיתונאים וצלמי עיתונות כמוני מדרג זוטר המנסים לתור לשווא אחרי סיפור בלעדי. אולם, בכל המתחם הענק לא היה דבר מלבד קומץ נהגי מוניות שהבעירו צמיגים כמחאה על העלאת מחירי הסולר (מחזה שבשגרה). לפתע הטלפון הנייד צלצל היה זה זיגדון, חבר משכבר הימים, שהרדיפה אחר הממון והילת הסקופ העבירה אותו על דעתו. הוא הסביר לי שנציגי הנכים והחד הוריות עשו לעצמם חיים קלים הם סגרו עם מנהלי מערכות העיתונאים שיגיעו למחלף שער הגיא בואכה ירושלים ושם יביימו לעצמם תהלוכה שנמשכת לכאורה זמן רב על מנת ליצור מצג שווא של ייאוש קיומי של המפגינים, ובכך ליצור אהדה ציבורית נגד תוכנית ההבראה של האוצר. "אתה יודע איך זה בעסקים" ? אמר לי זיגדון "רציתי בלעדיות ולכן לא הודעתי לך". אכן, עניתי לו "אתה צודק בעסקים אין חברים". ניתקתי לזיגדון, לא לפני שסיננתי מבין שיני קללה הגונה. כבר בצבא המניק למד ללקק.
ברוב ייאוש תוך התבוננות בחרב המתהפכת המלווה את עתידי כצל מאיים ניגשתי לבית הקפה ושקעתי בהזיה מתוקה, תוך לגימה מונוטונית מאייריש קרים מתוק במיוחד. היה זה בוקר תל אביבי מהביל באחד מחודשי הקיץ. לפתע, רכב שרד מסוג וולוו גולש אל חניית הנכים של בית הקפה השכונתי בו אני בן בית מזה שנים רבות. חריקת בלמים.בחורה כבת 25 גולשת ממנו היא לא נראית לי נכה ? חשבתי לעצמי. רגע היא מוכרת לי מאיזה תוכנית טוק שואו ירודה בערוץ 2. אולם אינני זוכר מי היא. ציפיתי לפגוש משהיא קצת יותר גבוהה וקצת יותר ברונט. בטלוויזיה היא נראית טיפה שונה. היא באמת נראית טוב: חטובה, שפתיים עבותות וחושניות, קעקוע בצורת חוטיני מעטר את עצם הזנב וחזה כינוני עומד, כנראה בעזרתה הנדיבה של חזיית פוש אפ. משקפי גוצ'י יקרות וענקיות הסתירו ללא קושי מיוחד את פניה. היא נראית כמו עוד אחת מתוך אוסף אינסופי של קורבנות ,MTV המשכתי להרהר. לאחר שהרמתי את ראשי מן הספר ראיתי אותה יושבת ישיבה מבוימת שכל תכליתה לגרות. שהרמתי את ראשי מן הספר מבטינו הצטלבו. והיא נראית מדהים מלקקת את הגלידה שלה בצורה חושנית מדי פעם מזליפה מבט מתגרה. אני שרגיל למבטים מנשים שונות ומשונות בשל חזותי המצודדת לא התרגשתי במיוחד מניסיונות המניפולציה הנשית, אני בכלל אוהב פשוטות ולא ממותגות שנראות טוב גם עם גופייה של תפסן רומני בן 60. היא בטח מסוג הנשים שמשחקות אותה נשות העולם הגדול: לכאורה ביצ'ית מדופלמת אבל במהותה ילדה מבוהלת שגרה אצל ההורים ונוסעת ברכב המנהלים של אביה. לפתע נזכרתי: דינה!! שמה דינה!!
בדיוק שהתכוונתי לקום וללכת קרצה לי במקרה לוחית הרישוי שלא הותירה מקום לספק: זוהי לוחית הרישוי של הוולוו של השר לענייני חריגים בחברה שמתוקף תפקידו מטפל גם כן בצרכיהם המיוחדים של חד הוריות ונכים. הוולוו שלו חונה בחניה יקרה של נכים. פתאום נפל האסימון: "סקופ"!!!! זעק מתוכי קולי הפנימי החלטתי ללמד אותה לקח לקחתי את מצלמת הקאנון, שבשל גודלה מסגירה את עיסוקי כצלם עיתונות והתחלתי מצלם. לא !!! היא צעקה, "אל תעשה את זה, אני מתחננת אסור שזה ייודע, אבי פעיל בשדולת הנכים אסור שזה ייודע. רק לפני שבוע הרכב נתפס בחניה של נכים ע"י צלם עיתונות אחר" פתאום היא דפקה לי חיוך כובש שבקושי עמדתי בו, מתוך כוונה לנצל חולשות גבריות, כאילו שעשו אותי באצבע. לקחתי אותה הצידה ואמרתי לה שאני זקוק לקצה חוט. קצה חוט שיביא לפתרון התעלומה. "את יודעת דינה" ! פרטים פיקנטיים. למעשה אני רוצה מידע לאן נעלמו 34000000 שקלים שהיו מיועדים לנכים איך קרה שתקציב זה שהיה אמור להסדיר את שגרת יומם של הנכים לשנה הקרובה חוסל תוך חודש אחד ? עלייך לתת לי שמות של אישים שביקרו את אביך לאחרונה תאמרי לי אותם וכרטיס הזיכרון המביך מהמצלמה שלי עובר לידיים שלך. אוקי! קבעה דינה נחרצות נקבע פגישה. בפגישה בביתי, דינה טענה שיש לה אולטימאטום משלה או שאמסור לה את כרטיס הצילום או שתתלונן שאנסתי אותה ותרד לפרטי פרטים. ידעתי שבעידן אכזרי זה של הומאניות צדקנית שבשמה נעשים מעשים נוראים הסיכוי שאצא זכאי דומה לסיכוי להוביל גמל דרך קוף של מחט.
אפילוג
כעבור יומיים זיגדון מצלצל אליי: "המנהל אהב את הצילום, הוא טוען שזה סולל לו את הדרך לפוליטיקה. עכשיו, שאויבו הפוליטי השר לענייני חריגים בחברה- אביה של דינה איבד תמיכה בעקבות התמונה שפרסמת, סיכויו טובים מאי פעם. סחתיין !!! קיבלת את הקידום המיוחל" אמר לי בדרכו הסחבקית המזוייפת ואז הוסיף: "תכתוב לנו מהבאהמאס! יש לי אפילו רעיון לשם לטור שלך "הרהוריו של ישראלי גולה".
ואז נשמעות דפיקות חזקות עם אלות על סורגים משוננים. קור חזק של אמצע ינואר מפלח את בשרי. ואז קול קורא ממיקרופון צווחני: "כל האסירים נא לעמוד ליד המיטות לספירת בוקר."
נפשי זועקת נקם.
