לקוראים: הבאתי כאן שיר שכתבתי ושלא כמקובל פירשתי אותו. מצאתי לנכון פעם אחת לעשות זאת לאלו שמעוניינים, ואם מי שהוא יפיק מכך איזה שהוא לימוד לעצמו הנה הוא שכרי.
27/08/2006
השלווה השקופה הזאת תמשיך להלך על חבל דק
פתיל הסובלנות קצר, יתארך בכוונה תחילה.
והמגירות הפתוחות יישארו במצבן כי כך רצוי להן.
חושך כבד מתחבא מתחת למיטה, עייף ממסע הדורות.
אנשים עושים בבטון, לשווא עושים, כי אי אפשר לעצור את הדרך.
והבתים קורסים בזה אחר זה אל מבוכה איומה.
בחוץ גולשים שדות אל תהומות כרויים, שחורים כשמש, חמה,
עדרים עדרים מתפוגגים עננים אל מוות לבן אין סופי עירום מתכריך ביומו.
והרחובות נשברים בלב העיר חומדים עוד ניצוץ של חמלה.
ואת, דורכת שקט כמו רפרף מרפרף בכנפיו לָדממה.
שותקת רוך, שטה לבנה בזמן הקצוב, ופיך מתקתק כמוות, נוטף ארסי חיים,
בונה מגדלי שן ושנהב מעבר לרגעי הזמן.
פירוש השיר:
התפוגגות
השלווה השקופה הזאת תמשיך להלך על חבל דק
פתיל הסובלנות קצר, יתארך בכוונה תחילה.
והמגירות הפתוחות יישארו במצבן כי כך רצוי להן.
השלווה השקופה = שלכאורה שלווה.
היא לא תעצר היא תמשיך להלך על חבל דק לאורך כל חיינו. היינו המתח הנפשי לא יתפוגג בקלות אף שנדמה לך שהוא התפוגג הוא ימשיך מחר ומחרתיים כמו לוליין ההולך על חבל ובכל רגע יכול לפול המתח קיים כל חיינו.
אנו עולים שלב מהשלווה שהיא תיאור מצב אל התכונה של האדם:
סובלנות האדם כלפי רעהו קצרה היא מטבעה, אך היא תתארך לאורך ציר הזמן של חיינו.( בדיוק כמו השלווה)
חושך כבד מתחבא מתחת למיטה, עייף ממסע הדורות.
אנשים עושים בבטון, לשווא עושים, כי אי אפשר לעצור את הדרך.
והבתים קורסים בזה אחר זה אל מבוכה איומה.
בניגוד לאמור החושך הסובב אותנו בכללותו (כנגד מעט נקודות אור שבחיינו) לא מתפוגג בקלות הוא אורב לנו ומעת לעת יגיח ממקומו
עייף ממסע הדורות רמז בהשאלה למלחמת בני אור בבני חושך וברובד שני היפכא מסתברא אנחנו והדורות שלפנינו עייפים ממחשכי העולם הזה עייפים מאוד אך לא מתפוגגים ולא נכנעים.
אבל בכל זאת למרות החשכה אנשים עובדים במשרדים ובכל עבודה שהיא הם "עושים בבטון" כלומר מנסים לבנות אך הכל מתפוגג - לשוא עושים! כי אי אפשר לעצור את הדרך = החושך.
בחוץ גולשים שדות אל תהומות כרויים, שחורים כשמש, חמה,
עדרים עדרים מתפוגגים עננים אל מוות לבן אין סופי עירום מתכריך ביומו.
והרחובות נשברים בלב העיר חומדים עוד ניצוץ של חמלה.
ובעצם הכל מתפוגג בין אם אנו רוצים או לא רוצים:
שדות, כרי דשא, הופכים לבנינים: האורבניות כובשת כל חלקה טובה בטבע והחיים מזוייפים מזוייפים כמו שמש חמה ולוהטת הצבועה שחור.
ראו שדות הקרב הנופלים אל תהומות לוהטים מבשרי רע. כשמש השחורה הלוהטת
עננים! כן העננים האלו שלכאורה יפים כל כך על רקע כחול השמים אף הם מתפוגגים מתפזרים ונעלמים. לאן? אל מוות לבן ,מארץ הלבנים, שאפילו תכריך אין לגופו.
כי אותם עדרי עננים הם העדר שנמצא בינינו שהולך אחרי המנהיג האידיוט המוביל אותו אל המוות הלבן העירום החשוף לעיניי כל. ולמרות זאת העדר ממשיך וממשיך ללכת וימשיך כך לאורך כל הדורות.
והרחובות נשברים בלב העיר חומדים עוד ניצוץ של חמלה.
והפרדוכס בכל הדבר הזה שיצירת האדם: הלו הוא הדומם השקט – הרחוב העשוי אספלט הוא הוא שלבו נשבר על מעשי יוצרו האדם אותו רחוב הוא שמבכה על יוצרו ומבקש איזה שהוא ניצוץ של חמלה.
במה דברים אמורים: בלעג שאין כדוגמתו.
יצירת האדם המופלאה ציורים מוסיקה אומנות בכללותה היא עדות למה שיכול היה האדם להשיג אלו לא היה נסחף בחשכת החיים ובנתיבי העדר.
התוצרת הנפלאה הזאת (האומנות למשל) היא שמבקשת ניצוץ אחד של חמלה אולי יהיה אפשר לעצור את הדרך ממהלכה ולשנות את דרך האדם אל הטוב.
ואת, דורכת שקט כמו רפרף מרפרף בכנפיו לָדממה.
שותקת רוך, שטה לבנה בזמן הקצוב, ופיך מתקתק כמוות, נוטף ארסי חיים,
בונה מגדלי שן ושנהב מעבר לרגעי הזמן.
ואת כמובן שאת זו האהבה. האהבה שכל כך זקוק לה האדם ושנזנחה זה מכבר.
האהבה הזאת כן האהבה הזאת דורכת שקט. מישהו רואה אותה? מי שהוא מרגיש אותה? והרי אדם לאדם זאב. האנשים שחקנים מזייפים האחד מזייף טוב יותר השני רע יותר אך רובנו חיים בעולם מזויף שהאהבה חסרה בו.
האהבה קיימת היא שטה לבנה זכה וטהורה בזמן הקצוב בחיי כל אדם ואדם
ושעון האהבה קצוב: מתקתק כמו שעון המוות של כל אדם ואדם
נטיפת ארסי החיים אלו אותם טיפות המשלות את האדם שהנה האהבה נמצאת על ידו. אפס אין הדבר כך. אנו בונים בכוחה של אהבה כביכול מגדלים באוויר שאין להם בסיס ואין להם תכלית.
רגעי האהבה המוחלטת האמיתית ,לדעתי, מעטים הם בחיינו כשם שהאמת מעטה בחיינו. כי האגו, לצערי, חולש על הכל.
