הרצח - היה או לא היה? פרק ב'
מהפרק הקודם: אחר כך הצצתי. החולה שכב על מיטתו ללא ניע. מרחוק יכולתי להרגיש את גופו הקר. המת. המטפל ישב על הכורסה והתנהג כמו דבר לא קרה. כאילו הוא לא שותף לרצח שהיה כאן רק לפני כמה דקות. הוא עשה תפנית חדה במבטו לכיווני. בעדינות, כדי לא למשוך תשומת לב, אך במהירות, כיסיתי שוב את פניי.
נחנקתי. אין אוויר. אין...
"הצילו", זעקתי אל ריאותיי, והן לא נענו לי.
וידעתי. ידעתי שהחזרתי את נשמתי ל...
מי שהעניק לי אותה.
"נפטרתי?" שאלתי את האחות שהסירה את הסדין מעל פניי.
"מה...? ולמה אתה מכסה את פניך?"
"התחבאתי".
"למה? מפני מה התחבאת?"
"לא, לא. זה בסדר. חלמתי. כנראה חלמתי", לחשתי.
ניסיתי לשלוח מבטים לקצה השני. מימין. בקו ישר באלכסון למיטתי.
"יש... יש כאן מצלמות אבטחה בחדר?" המשכתי בחקירתי.
היא נבהלה. הניחה את ידה על מצחי וניסתה להרגיע אותי. הרמתי יד במטרה להצביע לעבר המיטה של הקשיש שנרצח.
לא! אל תסתכל! עוד יאשימו אותך באי מניעת רצח ובהסתרת מידע! גערתי בי וכיסיתי שוב את פניי.
"אתה בסדר?" שאל הרופא.
קולו היה בטוח וחשתי סוג של הגנה מרחפת באוויר.
"אני בסדר, סתם איזה חלום. או סיוט", השבתי ולא הסגרתי את האח הרוצח. "מתי מחליפים מצעים?" שאלתי את האחות, כדי לדעת מתי יגלו את הגופה.
"אחרי ביקור רופאים", השיבה ושלחה מבטים תמוהים אל הרופא, שאף הוא הניח יד על מצחי.
"אין לו חום, אבל, משהו מוזר..." הרעידה האחות את קולה השברירי.
"הוא בסדר", הפסיק אותה הרופא, בטון רך. הסמכותיות בקעה מגרונו הצלול. הוא מישש את מצחו החושב, אחז בזרועה, והובילה אל מחוץ לחדר.
"סליחה, שאלה קטנה, אפשר?
"כן...?" ביקש הוא לשמוע את שאלתי.
"אין הבוקר סבב של עגלת טיפולים?"
"אתה מחובר לעגלת טיפולים", צחק והסביר, המוניטור הזה מראה לנו כל הזמן את כל מה שבדקנו אצלך שלוש פעמים ביום. כעת, אנחנו יודעים בכול רגע נתון מה מצבך".
לרגע הרגשתי מאושר. חייכתי אליו במלוא פי.
"זה כל כך יפה שאתה מחייך. אל תפסיק. חיוך מזרז החלמה. תזכור!"
הוא היה כל כך... מקסים! פניו הזוהרות השליכו ממני באחת כול דאגה שהייתה חדורה עמוק בפחדיי. הוא שידר אלי את הביטחון שהייתי זקוק לו.
היו לו עיניי תכלת מאירות. מלאך. רציתי רק לחסות בכנפיו ולדעת, שמכאן אצא בריא. אבל, עדיין, למרות הביטחון שנסך בי, והידיעה שאני יכול לסמוך עליו, גם לו, לא סיפרתי על הגוף המת שם במיטה ההיא.
קלטתי פתאום, שאני מתחיל לשים לב לפרטים. לתווי פנים. לאופיים של אנשי הצוות, שקודם נראו לי "מלאכי המוות" בחלוקים לבנים. שנדמו בעיניי ככנפיים, וכעת הם אנשי הַשָּׁרֵת, שנשלחתי אליהם להצילני.
ניסיתי להתיישר, לזקוף את גבי הכואב ולשבת, אך מייד שבו אלי התמונות של הלילה. חששתי להסתכל אל המיטה שממול. באלכסון. כיווצתי את עיניי לגודל כזה כמו עיניים של סינים או יפנים, אבל...
מה זה משנה, סינים או יפנים? תציץ כבר וזהו!
הזרקתי לעצמי מעט אומץ, אך ברגע האחרון התחרטתי.
זה עוד לא הזמן. חכה קצת.
הפניתי את ראשי אל החלון הענק. השמש "דפקה" זריחה מרהיבה. כמה יפה בחוץ. כמה כואב בפנים. קרן אחת חרוצה וחמימה חדרה אל מתחת לעור פניי והאירה אותי באור שונה. אחר. אור של תקווה. נדמה היה, שמשהו חדש נרקם בגידים שלי. החלטתי, אני רוצה לחיות!
בתפנית חדה שלחתי מבט לכיוון ההוא. של הרצח.
והצצתי. הוא היה ישוב על המיטה. חייך אל המטפלת שלו שאחזה עבורו את הכוס בזמן שהוא לגם דרך הקשית.
הוא חי! כמעט צעקתי בקול, ומיד חסמתי את פי בשתי כפות ידיי.
"קרה משהו?" התעניינה האחות שבדיוק נכנסה לחדר והבחינה במבט הלא מפוקס שבעיניי.
משהו במבטא שלה העסיק אותי דקות ארוכות. לא הצלחתי לזהות, אך מאוחר יותר, קלטתי שהיא מדברת "גורבצ'ובית".
"לא קרה כלום", חייכתי אליה ואמרתי שהכול ממש בסדר.
שיערה האסוף התפרץ מהגומייה שהידקה אותו אל פדחתה וגלש לו באחת. כצעיף בגוון של בלונד הוא כיסה את כתפיה הצרות. החליפה הירוקה שלבשה, הבליטה גוף חטוב. אתלטי במידה רכה.
"או.. יופי. תחייך. כך אני רגועה יותר", אמרה ופנתה לעמדה.
היא ניגשה אל הטלפון, הסתובבה בגבה אלי ולחשה משהו אל תוך האפרכסת, כשידה הפנויה כיסתה את פיה. כדי שלא תשמע, יש דברים שלחולים אסור לדעת. בדיוק כמו שלא ידעתי ולא אדע לעולם, מה התרחש בלילה במיטתו של הקשיש באירוע ה"רצח" שחצה את גבולות ההזיה שלי.
לקראת ביקור הרופאים התאוששתי קצת מחוויית הלילה הטראומטית ורציתי להיראות יפה. לחצתי על אפליקציית המראה. אוי! נבהלתי. זקני התעבה ועל פדחתי, שתמיד עיטרה אותה הקרחת, צמח שיער לבן שחור.
אחרי שלושה שבועות בלי גילוח, למה אתה מצפה?
חיכיתי שערן בני יגיע ויביא את מכונת התספורת.
נו, שיבוא כבר!
ששששש, תירגע! הוא לומד ועובד ולא גר בעיר. כאשר יתפנה, אתה יודע היטב שהוא יגיע!
סליחה, לא התכוונתי להתלונן, רק ביקשתי...
דו השיח שביני לביני, הבהיל אותי, אך המשכתי לשתף אותי בתחושות ובכול מה שאני עובר. לא היה לי את מי לשתף. גם אלוהים לא שמע אותי, עובדה, הצוות בביקור חזר להיות "מלאכי המוות", כשבישרו לי שמצבי מחמיר.
"עוד אנטיביוטיקה. בכדורים וגם דרך הווריד. אני רוצה עוד בדיקות דם", קבע מנהל המחלקה.
עין אחת דמעה. השנייה ריחפה על פני הבשורה הכואבת. טוב, זה לא חדש לי, אני יודע שאני רגשן ובוכה גם מסיפורים עצובים של אנשים אחרים, אז על אחת כמה וכמה ממה שנוגע בי. בבריאותי.
כל התקווה, שהרופא מהבוקר נטע במחשבותיי, התפוגגה באחת. אותה קרן השמש שחדרה מהחלון, החלה לצייר כתמים חיוורים על לחיי. ריח חזק ונורא, כמו הריח ההוא שהציף את דירתי, שב אל נחיריי. ריח הרעלים. אותם הרעלים שהייתי בטוח, באחת ההזיות שלי, שפיזרו לי בבית וניסו להרעיל אותי. והיה גם הריח האמיתי. ריח המחלקה. ריח של חולים מרותקים למיטותיהם, ופעם ביום מעבירים על גופם מגבת רטובה ומחליפים להם סדין ופיג'מה. וריח של חיטוי, אשר נמרח על הרצפה, שעדיין לא יכולתי להרגיש את מגעה בכפות רגליי.
אולי גם אני אחווה "מקלחת" כזו במיטה.
"עוד מעט. הבנות מכוח העזר יקלחו אותך", אמרה האחות.
הן הגיעו. והתרעננתי. נשכבתי כפגר שעדיין חי, והבטתי אל האור החזק שחדר מבעד לשמשת החלון. וְכָּבִיתִי. לרגע, איבדתי את כול מה שהיה חזק בי. את הרצון להתמודד ככול יכולתי.
לא רציתי לחיות עוד.
אולי הפעם תשמע אותי, אלוהים? מלמלתי ברעד.
אולי את, אימא?
אימא...!!!
