השביתה הגדולה - חלק 1

"סוף-סוף מחר יגיע היום הגדול."

"כן."

"והכול בזכותך."

מנשה חייך מרוצה מעצמו, "כך מתברר."

אברהם תמיד חלם שיעבוד תחת פיקודו של מישהו דגול שממנו יוכל ללמוד איך בעצמו יוכל להפוך לאיש חשוב. מנשה הווה את התשובה לתפילתו. העוזר הצעיר תמיד דיבר עם מורו-מנהלו בכבוד רב, שוקל כל מילה כדי לא להיראות טיפש. אומנם מנשה כבר הספיק ללמד אותו הרבה מאוד דברים חשובים, אך אברהם ידע שכל מה שהוא למד עד עכשיו, זו רק דוגמית קטנה ממה שעוד יקבל במשך השנים שהם יעבדו יחד.

את מחשבותיו של סגידה למנשה הפסיק מורו כאשר שאל: "האם אתה כבר מכיר את כל המספרים?"

אברהם לא התרגש במיוחד מין השאלה – הוא היה מוכן אליה כל הזמן. גם כאשר היו מגיעים נתונים חדשים, הוא היה מיד מקליד אותם במחשבו הנייד והיה מעדכן את כל הריכוזים.

"כן. נכון לרגע הזה -  ארבעים ושלושה אחוזים מהמשק ישותקו."

"אתה זוכר שזה לא היעד שלנו?"

"כן, כמובן. אבל אין סיבה לדאוג כי כל הזמן עוד ועוד ועדים מצטרפים לשביתה."

"מצוין. בוא, ספר בקצרה מי הוועדים הגדולים שאיתנו?"

"נו, כרגיל חברת החשמל, נמל התעופה ונמל אשדוד."

מנשה שמע, אך בהבעתו לא הופיע שום שינוי, הוא רק הנהן בראשו ואמר כדרך אגב: "טוב, אלו תמיד שובתים. אנחנו רק עוזרים להם להגיע ליעד הנכסף של מאה שמונים ימי שביתה בשנה. מישהו מהם עוד יצליח להגיע לספר הגינס, וזה לא יקרה בלי עזרתנו. אני מקווה שהם מעריכים את זה?"

"כן, ברור. כל ועד הבטיח לשלוח לך מתנה קטנה בשווי של לא פחות מעשרים אלף. ובנמל התעופה הבטיחו שישכנעו את ועד עובדי אל-על לקבל מהנהלה הקצבה של ארבע טיסות משפחתיות לאירופה ולפחות שתיים לאמריקה."

"אני רוצה שתמסור להם שהגיע זמן להחליף את היעדים. שיתנו לאפריקה, יפן ודרום אמריקה, אחרת בפעם הבאה לא נשתף אותם בשביתה."

אברהם חייך: "אני לא חושב שהם יעיזו לתת לך משהו אחר לאות הערכת עבודתך הקשה."

"ואתה יודע מה, תמסור לכולם שיחברו את כל המתנות שלי יחד ויתנו במזומן, כי השנה אני מעוניין להחליף את המכונית."

"אבל קיבלת ווֹלְווֹ חדשה מהוועד של בזק לפני רק חודשיים."

"אז מה? גם בני צריך לחדש את האוטו שלו. השנה נחליף גם לאישה."

"היא התחילה לעבוד?"
"מה פתאום."

"אבל היא בכל זאת צריכה מכונית?" לאברהם לא הייתה ברורה הנקודה הזו, אך היה לו ברור שאם מנשה עושה זאת, אז העניין חשוב מאוד. לכן הוא רצה להבין כל למה וכמה שקשור במתנות של הועדים ליושב הראש של ההסתדרות. מי יודע, אולי אם מנשה פעם יחליט לצאת לפנסיה ולא יעביר את תפקידו לבנו, אז יש סיכוי שהוא ימנה את אברהם ליושב הראש, אז כדאי היום ללמוד על כל היתרונות של התפקיד הזה.

"אברהם, אל תשאל שאלות טיפשיות – מי בישראל יכול להסתדר בלי מכונית?"

אברהם האמין בתומו שמנשה באמת רצה לשמוע את התשובה: "אולי מי שמשתמש כל יום בכמה מוניות?"

"קודם כל, אני מקווה שאתה לא רושם על החשבוניות האלו שהם של אשתי."

"לא, לא, לא." אברהם החוויר רק ממחשבה שטעות כזו הייתה יכולה לקרות. "הכול פיזרתי על עובדי המנהל, כך שאף אחד לא ישאל שאלות."
"בסדר. ידעתי שאני יכול לסמוך עליך."

אברהם הרגיש את ליבו מתחיל לרקוד סטפס. חמימות המילים של מנהלו גרמה להרגשה טובה בכל חלקי גופו. הוא תמיד אהב שבחים, במיוחד אם הם הגיעו ממנהל שלו ובמיוחד אם השבחים היו מגיעים לו בזכות.

מנשה המשיך לדבר: "אז בקשר למכונית ומוניות – מה הקשר ביניהן. אשתי חייבת שתהיה לה מכונית, אחרת כל החברות שלה יצחקו ממנה. עוד יכולים לחשוב שהיא אשת יושב הראש של איזה ועד נחות ולא של ההסתדרות. מכונית בשבילה חובה. אבל כמובן שהיא תמשיך לנסוע עם המוניות, כי היא עדיין לא הצליחה לעבור טסט מעשי. דרך אגב, תגיד, אין לנו מישהו אצל הטסטרים האלו?"

אברהם נשך את שפתיו, מהסס לענות. מנשה ראה את זה ובהכזבה סיבב את ראשו לצדדים. "אז אין אהה? טוב, אז היא תמתין עם הרישיון. בין כה היא אמרה שהיא לא מתכוונת לנהוג בעצמה – זה מעייף אותה."

שניהם ישבו בשתיקה, מנשה מסתכל בחלון ואברהם מביט על הבוס שלו. זה לא נמשך הרבה זמן, כי מנשה נזכר שטרם קיבל תשובה מאברהם בקשר לאילו עוד ועדים ישתתפו בשביתה הגדולה: "טוב, חוץ מהוועדים הקבועים, מי עוד ישתתף מחר?"

"בנקים-"

"זה טוב. אני לא רוצה שאנשים, במקום לשבות כמו שצריך, יבזבזו את זמנם בבנקים. מי עוד?"

"משרדי התיירות, הבריאות, הפנים והאנרגיה מוכנים לא לעבוד מחר. כך גם הבנק המרכזי."
"אהה, לא מעניין. גם אלו הלקוחות הקבועים שלנו, כך שאין שום חידוש בהם."

"טוב, יש גם את הרכבת."

"ממש הפתעה."

צחוקו של מנשה לא עצר את שטף הדיווח של אברהם. "גם ועד של צים מסרו שהם רוצים לשבות."

מנשה הרצין בין רגע: "בשביל מה? מי ירגיש בזה? נו, אז יעצרו את האוניות שלהם באמצע הים. ומי יראה זאת? למי זה יפריע, אם ההנהלה בכל מקרה תדרוש לאחר גמר השביתה שהם ישוטו יותר מהר כדי לחסל את כל הפיגורים? לא, תמסור להם שהפעם לא נזדקק להם."

"אבל זאת התשובה שאנחנו מוסרים להם כל פעם שיש איזו שביתה מעניינת. הביטוי 'הפעם לא' הוא לא מדויק."
"תגיד לי אברהם, מה אתה – בלשן? חוץ מזה מה לא נכון בזה שהפעם לא צריכים אותם? האם זה סותר שגם הפעמים הקודמות התשובה הייתה זהה?"

"לא, כמובן שלא. פשוט יושב הראש של הועד שלהם כל הזמן מתבכיין שאין לו שום עתיד. אין לו אפשרות להתקדם, כי שום ועד לא יקבל יושב ראש מועד שלא משתתף לפחות פעמיים בשנה בשביתות."

"מה אני יכול לעשות? אין לי אפשרות להיות טוב עם כולם. חוץ מזה, זו אשמתו שהוא הלך להיות בוועד בחברת ספנות ולא במקום הרבה יותר מכובד כמו הועד של עובדי תברואה בעיריית תל אביב או הוועד של מצילים."

ההמשך יבוא...