כבר שעת צהריים ...

ואצלי שעת צהריים בירושלים היא לכתב שיר בגן המייסדים בבית. הכרם אהובתי 

אבל משפחתי כבר לא גרה שם יותר ואין זו אותה ירושלים בשבילי

מַחֲשָׁבוֹת מִתְרוֹצְצוֹת

וּלְעוֹלָם לָצֵאת רוֹצוֹת

יֵשׁ טוֹבוֹת וְיֵשׁ רֵעוּת

וְכָאֵלֶּה שֶׁמּוֹחוֹת

אָז נִמְרָצוֹת

עַל כָּל אוֹתָן עֲוָלוֹת

שֶׁבָּעוֹלָם קוֹרוֹת.

הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁבְּנַפְשׁוֹ

מִתְחוֹלֵל אָז מַאֲבָק

עִם מוֹחוֹ הוּא נֶאֱבָק

הַאִם לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם

וְאֶת הַשִּׁיר שֶׁאָז יִכְתֹּב

יִקְרְאוּ כֻּלָּם

אוֹ לְעַצְמוֹ יִשְׁמֹר

אֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת 
וְלֹא בָּרוּר יִהְיֶה

אִם הוּא דַּעְתָן

אוֹ סְתָם תְּבוּסְתָן.

שיר מחאה עוצמתי כתבת רבקה יקרה. ובמקום תגובה כתבתי לך שיר תגובה .

יום שלישי מבורך

שמוליק

על כתיבה, על הכוח שבה לנסות להשליט סדר במחשבות. כמה טוב שיש את הכתיבה, המרככת משהו את ההליך הפנימי. לעתים...

ומה שיוצא מידך 

נפלא 

ואני שלא תמיד מצליחה להוציא מידי 

חדש 

מוציאה ישן להיות כאן עמכם 

אוהבת אותך ואת כתיבתך

.

אורנה אהובה, 

גם אני לפעמים מעלה משהו שכתבתי מ-מזמן-מ-מזמן ... 

:))

חיבוק. 

רבקה

---

.

צביקה יקר, 

במלוא הרצינוּת: 

כָּכָה זֶה אצל המקצוענים. 

כָּכָה זֶה אצל רחל בנגורה, עִם מה שיש לה להביע בריקוד 

לקהל שהיא מבקשת. 

כָּכָה זֶה אצלי, מקצוענית, אולי סוג ב', סוג ד', זוג ת'... אבל:

מקצוענית. 

זֶה ההבדל בין החובבן בכל תחום לבין המקצוען בכל תחום: 

לחובבן די בביטוי העצמי שלו. אולי יראה אותו לקרובים אליו. 

ואולי לא.

למקצוען יש קהל-יעד-אידיאלי מראש-בראש. והוא מעוניין 

עד ייאוש להראוֹת אותו לעולם, בתקווה להגיע אל קהל היעד

האידיאלי שלו - ולקבל אֶת הערכתוֹ, ובעיקר: אֶת ביקורתוֹ. 

רק בעזרת הביקורת ניתן להשתפר. 

אני מקווה שהסברתי אֶת עצמי. 

תודה רבה-רבה-רבה על תגובתךָ, צביקה יקר. 

רבקה

---

נכון- לכל אומן יש את פרק הלימוד שלו. אם הפרק נמשך יותר מדי זמן, והוא תלוי ביחס הביקורת- אז אבוי לנו...

.

צר לי לאכזב אותךָ, צביקה יקר, אבל: 

פרק הלימודים נמשך כל ימֵי חייו של המקצוען.

כל עוד הוא עוסק בתחומו, עליו להרחיב אֶת 

ידיעותיו. 

הביקורת המקצועית היא רק אחד המדריכים של

האמן המקצוען: 

במה הוא מצטיין; 

איזה תחום חסר לו ואצל מי כדאי לו לרכוש/ללמוד;

איפה/במה הוא מגזים, לטוב או לרע; 

ועוד. 

אני עוסקת בכתיבה כמעט-כמעט מיום היוולדי. 

הכלים שלי לעבודה הם: 

הלשון; 

הַשָׂפָה (יש הבדל בינהן);

קריאה והבנת הנקרא - זאת אומרת:

הטקסטים שנכתבו מאז יש טקסט כתוב; 

הפילוסופיה; 

המדעים;

כָּל האמנויוֹת כולן: ציור, פיסול, צילום, 

גרָפיטי, ... וכמובן: תיאטרון, קולנוע, 

וכל מה שמתחדש כיום בעולם הדיגיטלי

ובכלל; 

המציאוּת; 

וכל מה שלא כתבתי לעיל, כי או שכחתי, 

או עייפתי. 

:))

רק טוב!

רבקה

---

ואנו נהנים מזה המאבק

תודה

מעז יצא מתוק - את מנסה לכוון את מחשבותיך כך שהן יזמינו את הקורא האידיאלי ולא עולה בידך, מנסה לבטל את מחשבותיך עד שלבסוף את כותבת מחאה ארספואטית. תודה רבה לך רבקה היקרה, המשך יום קסום.

את המחשבות הרצות בתוכך את מנסה להעלות על הכתב

לעשות בהן סדר 

הרי זה מכוון לקורא האידיאלי

זה שבדיוק ידע למה את מתכוונת.

אבל...

לפעמים זה רץ

אצלך וזה לא זה

את רוצה למחוק לבטל

אבל האם אפשר לבטל מחשבות?

הן אולי לא יכתבו אבל ימשיכו לטייל בתוכך

ולא לתת לך מנוחה.

ובסוף את מגלה שכתבת משהו ארספואטי

וכעת את מחפשת את הקורא האידיאלי שיבין את זה...

<לב> נכון ... <חיוך> תודה רבה-רבה, נוריתי יקירתי. <לב>

רבקה יקרה 

ואת כל כך רוצה שמישהו יקרא, אבל אוי מה שמתרוצץ שם.

אילו יכולת למחוק, או בכלל לא לכתוב על זה,

אבל הנחמה שלך  היא בתוצאה.. כותבת ודנה בכתיבתך שלך ובאומנותך, כדי שתוכלי לנתח, להעמיק ולהבין את כוונתך.. 

ארספואטיקה  לתפארה רבקה יקרה! 

.

יקי אהוב, 

ממש-ממש כרגע סיימתי להגיב לשירךָ הנפלא, המפליא -

ואני חוששת שתתאכזב מתגובתי: גדול עליי בכמה וכמה

רמוֹת ... 

מנצלת אֶת ההזדמנוּת כדי להודות לךָ עליו שוב, 

ולהודות לךָ על תגובתךָ לי כאן. 

אז - תודה ענקית לךָ!

שלךָ, 

רבקה

---