מקש אחר מקש

הַמַּקָּשִׁים שֶׁבַּמִּקְלֶדֶת

אֶת הַשִּׁיר יוֹצְרִים.

הָאוֹתִיּוֹת הוֹפְכוֹת אָז לַמִּלִּים

שֶׁמִּשְׁתַּנּוֹת עִם הַתְּחוּשׁוֹת,

וְאֶת הַשִּׁיר הֵן מְשַׁנּוֹת 

כְּשֶׁמּוּגָפִים הַחַלּוֹנוֹת,

וְרַק בֶּחָרוּז הָאַחֲרוֹן

טְמוּנִים הַזִּכְרוֹנוֹת.

תודה צביקה על השיר הנוצר ומשתנה באמצעות מקשי המקלדת הטומן בחובו תובנות על מה מהי שירה.

יום רביעי מבורך

שמוליק

והמקלדת מחרזת 

וכותבת 

כמה אהבתי ללכת כאן

יום שמח 

ניכר בבירור שהשירה בתוכך, היא מתעקשת לצאת ממך. היא חלק בלתי נפרד ממך. האופן בו כתבת זאת העלה בי חיוך. 

את ההומור הדקיק אהבתי עד מאד!

עובר במחוזותיך 

בפן הציבורי 

בפן האישי 

וניכר בחרוז האחרון

אתה מבקש לסיים את השיר בחרוז רע, אחרי שתבניתו השתנתה כמה וכמה פעמים,

אתה שואל, האם השירה כאישה צרורה..

אישה צרורה = צרה צרורה, אם נסיים בחרוז רע

ואפשר גם בפן החיובי,

האישה כשירה צרורה בצרור מילים אוהבות ומנחמות.. 

קשה השיר... 

.

בהחלט. 

כאישה צרורה היטב. 

כזאת שיש לגשת אליה בעדינוּת ולחשוף אותהּ בביישנוּת,

באיטיוּת ובחרדת קודש. 

מדַבר אליי מאוד-מאוד. ואהבתי מאוד-מאוד. 

תודה רבה-רבה-רבה, צביקה יקר. 

<לב>

רבקה

---

פנים רבות לה...