פלאשבק

הטלפון צילצל לפתע, ובכך גרם לעינת לקפוץ ממקומה. בחוץ כבר החשיך, ועוד ערב רגוע ונעים החל. היא, כפי הנראה, נרדמה במקצת. חשה מעט עייפה בימים האחרונים.

מעבר לקו נשמע קולו של רני: "מאמי, מה שלומך? את בסדר?"

"כן, חומד, אני בסדר גמור. נמנמתי קצת, וצילצול הטלפון הבהיל אותי קצת", ענתה עינת.

"יופי, מצויין. הכי חשוב שתשארי רגועה", אמר רני.

"למה? קרה משהו במטה?", שאלה עינת, מודאגת במקצת.

"לא, לא, שום דבר חריג. אני פשוט צריך קצת להתעכב פה, יש הרבה עבודה. ניירת, את יודעת", ענה רני, מעט מודאג בעצמו.

"אין שום בעיה. אבל אל תחזור מאוחר מידי, אני מחכה לך. התגעגעתי אליך, מושי שלי".

"אל תדאגי, מאמי, אני אגיע בהקדם האפשרי".

עינת החזירה את הטלפון למקומו.

היא פנתה חזרה לספה בסלון. הימים האחרונים בעבודה מאוד הקשו עליה, ועייפו אותה. היא הייתה כ"כ עסוקה, שלא יצא לה אפילו להתעדכן קצת במה שקורה במדינה ובאופן כללי בעולם כולו. מחד, זה שימח אותה. המצב במדינה לא בדיוק היה מצב אופטימי, והיא ידעה שאם נורא תתעניין במה שקורה, ודאי תתאכזב עד מאוד, ותאבד את הכוח לעבוד במלוא המרץ. מאידך, חוסר הידיעה הטריפה אותה.

עינת הייתה אדם נורא אקטיבי ואהבה את עבודתה מאוד. היא האמינה שרק באמצעות עבודה מרובה והשקעה מרובה מעצמה, תצליח להגיע לתוצאות, ולגרום לקריירה שלה לנסוק מעלה. היא אהבה לצאת מביתה שברמת-גן ולנסוע מידי יום לעבודתה בתל-אביב הגדולה. מצד אחד, הרוגע והשקט של רמת-גן. מצד שני, האקטיביות והמהירות של תל-אביב. בהחלט לא מתאים לבעלי לב-חלש. אך עינת, חיפאית במקור, הייתה בעלת לב-חזק כפלדה. אך כשם שהוא היה חזק, הוא היה גם רגיש מאוד. עינת אהבה מאוד את בעלה, רני, שעבד במשטרה.

עינת זינקה למשמע צילצול נוסף של הטלפון. היא ניגשה, והרימה את השפורפרת. מן הצד השני היא שמעה רק נשיפות כבדות. כנראה של זכר. "הלו?", היא שאלה. לא היה מענה. הנשיפות רק המשיכו. נשיפות של אדם שרץ הרבה, וכבר התעייף מלרוץ, כפי הנראה. "הלו?", היא שאלה שוב. עדיין לא היה מענה. בפעם השלישית בה עינת שאלה לפשר הנשיפות הכבדות, המענה היה כדלקמן: "אל תחשבי ששכחתי את הקיץ שלנו יחד", ומיד אח"כ צליל ניתוק.

שערותיה של עינת סמרו מפחד. היא ניסתה להריץ את השיחה קדימה ואחורה, ניסתה להבין במה מדובר. ושתבינו, זה לא שעינת לא הייתה נאמנה לבעלה. היא לא יכלה לדמיין בכלל שתבגוד בו. אז מיהו אותו בחור, אשר מתקשר אליה בשעת-ערב זו, ומזכיר לה את בילויים הקייצי יחד?

אך נראה שהעייפות עשתה את שלה, ועינת נרגעה מהר מאוד. אט-אט היא שכחה משיחת הטלפון המוזרה שקיבלה לפני רגע.

עינת לא יכלה להתלונן על חייה. היו לה חיים נפלאים, לפחות כך זכור לה. היא אהבה את חייה, אהבה את ההתקדמות והחוזק שהיא רכשה במהלך חייה. היא הייתה בת להורים עמידים, למדה בביה"ס הטוב ביותר בחיפה. תקופת השרות הלאומי כמעט ולא זכורה לה. אך מאז הצבא היא רק פרחה. תחילה, כקצינת מודיעין נהדרת, ואח"כ באוניברסיטה ובעבודה שרכשה. בכל מקום אליו הגיעה עינת, רכשו לה כולם כבוד. היא כובדה, והייתה נאהבת על כל הבריות. אין ספק, חיים נהדרים. עינת גם נראתה ממש טוב: גוף מחוטב בדיוק מופלא, שדיה קפוצים קדימה, פנים עדינות, עור לבנבן-מוקאי. ועינת, כמובן, השתדלה לשמור על גיזרתה המחוטבת. התאמנה באופן תדיר בחדר-הכושר, ונהגה לעשות כושר. זה מה שנתן לה את הכוח לעמוד בפני כל הלחץ אשר הופעל עליה בעבודתה.

עינת הפעילה את הטלוויזיה. תחושה קרירה מילאה לפתע את החדר. והדבר היה מפתיע, יחסית לעבודה שהיא הייתה לבושה בטרנינג חם והמזגן הופעל על חום. היא העבירה לחדשות ערוץ 10. היא רק הספיקה לשמוע את הקריין אומר- "אז בואו באמת נביט בתמונתו..."

ועל המסך הופיעה תמונה, אותה לא יכלה עינת לשכוח לעולם. מעל לשם הופיעו פנים מגולחות למשעי, פנים אשר הביעו צער מחד, אך רצון לנקום מאידך. שערות עורפה של עינת סמרו פעם נוספת. לבה החל לדפוק במהרה. עוד דפיקה... ועוד דפיקה... והלב רק המשיך להאיץ, כאילו אין לו גבול. והדפיקות נעשו מהירות יותר ויותר... האדרנלין שלה הופרש בגופה במהירות שיא באותו רגע. עינת החלה לנשום בכבדות, והפחד התפשט בכל גופה. בכל רגע שעבר, הפחד השתלט על עוד איבר, משתק אותו לחלוטין. וכך, תוך רגעים ספורים, שותק כל גופה של עינת מפחד.

בפרץ של עוז וכוח, זינקה עינת לעבר הדלת. היא בדקה האם זו נעולה. אח"כ עינת רצה לכל החדרים בבית, סוגרת את התריסים בכולם. את האור המעומעם בסלון, היא הגבירה. היא פחדה יותר ויותר להישאר לבדה בבית.

לפתע החלו שבות ועולות התמונות מעברה של עינת. מעין פלאשבקים מפחידים. הריח שלו, הבל פיו המסריח. היא חשה לצד הפחד גם בכאב שהשתלט בכל גופה. היא רצתה לנקום. גופה בער לנקום. 'הבן-זונה', היא סיננה מבין שפתיה לסלון הריק. היא נזכרה בכוח, בכאב בזרוע. הכאב שהתפשט בכל גופה. ההשפלה. הגועל. דפיקות הלב המואצות, אליהן התנגדה. ואז החלו התמונות חוזרות על עצמן כמו בסרט מקולקל. הבל הפה... דפיקות הלב.

כל שנת השירות הלאומי בקיבוץ חזרה על עצמה בבת-אחת. הנער הנבון, שהפך לפתע אלים.

עינת רצה למטבח, ומזגה לעצמה מים לתוך כוס. היא ניסתה להירגע, אך ללא הועיל. היא שתתה ושתתה, מנסה למצוא נחמה במים. אך הפלאשבקים לא עצרו. לפתע, עינת שמעה את הקריין אומר שהוא ברח... הוא ברח! 'הבן-זונה', חשבה עינת, 'איך הוא הצליח?!'.

עינת הייתה בטוחה שכל זה רק חלום. היא נבהלה, היא נכנסה לפאניקה. החלה לבכות. עינת חזרה אל הטלפון, והחלה בוכה. היא חייגה את מספרו של רני. "איך לא סיפרת לי?", שאלה אותו. "איך?", צעקה אל תוך השפורפרת ונשברה. סרט חייה נעצר כאילו לפתע, והחל נשרף כליל. החיים המושלמים, העבר, ההווה, העתיד. כולם נעלמו לפתע. כולם הפכו פתאום שחורים.

ואז עינת קישרה את שיחתה האחרונה. 'איך הוא העז להתקשר אליי?', חשבה בזעם מעומעם. דפיקות הלב גברו. ממש רגע לפני שאיבדה את הכרתה כליל, שמעה עינת את רני צועק אל תוך השפורפרת בשמה.

ואז, רגע לפני שהשחור כיסה את עיניה לחלוטין, היא הביטה בכיוון מקרן הטלוויזיה שוב. התמונה שלו הופיע שוב. וכך גם שמו: בני סלע...