מחלף
באוטוסטרדה, אלפי מכוניות נדחפות זו לצד זו, מתקדמות לאט. אליס, גונבת נשימות קצרות של חום מהקפה ולא לגמרי מבינה לאן הן בדיוק שועטות כל המכוניות כשהפקק לא מאפשר להן לנוע.
היא מרוכזת באורות הבלמים האדומים הבוקעים מהרכבים שלפניה, מוצאת את החן המעודן הנוצר משילוב אלגנטי בין ערפל הבוקר הסמיך לאדי הדלק הזורמים מבעד למנועי המכוניות ונפלטים בסוף מסעם שם מאחור. האור האדום נמרח בתנועת מכחול עדינה, וזו נשברת ברגע שאלפי נהגים משחררים בתזמון מושלם את רגליהם מדוושת הבלם ומאפשרים לרכבם להתקדם מעט בנסיעה.
מחלונה, הם נראים לה כמעט אבודים שם הנהגים, זרם המכוניות האינסופי דומה לנהר רחב של מכונות מתכתיות. כל רכב הוא אולי חלום יחיד ומוחשי, וכל האנשים היושבים בפנים, לכודים בתוך איזה חלום קודר, כזה שאין ממנו התעוררות. עומק החלום כאורכו האינסופי של פקק הבוקר הקבוע.
זהו בוקר שמתחיל בכל פעם מחדש, מחזוריות של חיים המזכירה לב הפועם בקצב קבוע ומשותף לכולם, ברגע שמתקדמים מעט, כך גם מתגברות הפעימות.
אליס יושבת נינוחה ברכב החברה הגרמני הנושא בצדיו את הלוגו המפורסם של נמל המבורג. היא מנוסה בנהיגה המונוטונית המאפיינת את פקקי הבוקר של עיר הנמל הגדולה ולכן גם לא מתרגשת מהעומס, ובטח שלא מעמיסה על נפשה את הסיטואציה האיטית שבה כל יום מתחיל עבורה.
וככזו המורגלת, הזדחלה מכביש 75 הנע מצפון לדרום, היא ידעה שלאחר העלייה הבאה במחלף הצמוד לפארק Elbpark Entenwerder, היא תשתלב ישירות אל הכביש המקביל אותו היא רק רואה כעת משמאלה, זה המוביל לנמל.
כבכל בוקר היא האזינה לשידורי הבוקר של BBC באנגלית. מאז ומתמיד אהבה להאזין לשפה האנגלית, בדרך זו של האזנה סיזיפית לשידורי הרדיו, הצליחה לשנן היטב את השפה עוד כשהייתה ילדה, עד, שזו נהפכה לשפת אם שנייה עבורה. מחשבותיה ותנועותיה היו כה רגועות עד שנדמה היה שלא עוד בוקר אפור וקשוח ממתין לקראתה. הניגוד בין הבחוץ לפנים חלל הרכב, היה זר ומעורר מחשבה.
האור העמום של יקיצה מוקדמת על העיר המבורג, בקושי פילס את דרכו מבעד לעננים הכבדים. אלו משייטים בגובה נמוך מכיוונו של הים הצפוני לכיוון דרום.
הנמל העוצמתי נראה כשקוע במין חלום אפרפר ובלתי מוגדר, מרחף על סף היום, לא החליט עדיין האם עליו לשחרר את משמרת הלילה או להמתין מעט עם ההחלפה. הגשם החל ללא אזהרה, ירד בשצף מיד עם תחילתו, לא מאפשר אף רגע של הסתגלות, מכסה את הרציפים בשכבה חלקלקה של מים שזרמו בעדינות לכיוון מי המפרץ הקרים.
מדי פעם, הברק הציץ מבעד לעננים וצייר קווים בלתי ברורים ואז בשנייה אחת ריכז את כל מאמציו ואסף בחזרה את כל הקווים הלא מזוהים אותם צייר והמיר אותם להבזק אדיר של אור מסנוור, זה היכה בעוצמה בקרקע הרטובה והאיר מבעדה את פסי האור המתכתיים המשתקפים מפנסי הרחוב וממוסכי המנופים ותפס אותם בפריים מושלם, אלו עמדו דוממים אך ערניים, כמו זקיפים מתכתיים בשדה קרב עמוס מתכות.
נמל המבורג, התחרה מאז ומעולם עם העיר העוטפת אותו סביב, שטח הנמל מתאים עצמו בכל פעם מחדש לגודלה של העיר עד שנדמה שהמבורגר היא בכלל נמל שיש לה עיר ולא להיפך.
גדות נהר האלבה, בולטים בניגודי הצבעים העזים בשעת בוקר זו, הנהר נראה כצבוע בשחור, כזה המזכיר יותר נפט תעשייתי המוזרם באופן לא חוקי אל תוך המים ומידי פעם זרמים תת קרקעיים אפרפרים מגיחים מקרקעיתו, חותכים את השחור העז ובכך מוסיפים לנהר גוונים כהים אשר שברו את צבעו השחור והמדכא מעט.
קרני השמש המשיכו והפגינו עקשנות מסוימת אל מול ערפל הבוקר וענני הגשם הכהים, ולכן גם מצליחות להגיח מפעם לפעם כמבקשות להפגין נוכחות בשטח. וכשהצליחו בכך, הקרינו מעט אור נעים לעברה של אדוות הנהר, בנקודת מפגשה עם גדת נהר האלבה.
ככל שהנהר נע צפונה לאורך 110 ק"מ ארוכים ומתישים, הלך מראהו ודמה פחות לנהר ויותר לאוטוסטרדה מימית, כזו המכילה נתיבים, גשרים, ומצופי ענק שצבעם אדום המחוברים בניהם בחבלי פלסטיק צהובים, ואלו מסמנים את הכבישים הדמיוניים המשרתים את נווטי הספינות.
גם צבעו של האלבה הלך והעמיק לאורכן של אוטוסטרדות הנהר, השחור והאפור התמתנו מעט וגוונים של ירוק וטורקיז החלו לשלוט אז לרוב אורכו עד שבאזור השפך הענק לים הצפוני הצבע הנוכח כבר היה בבירור גוון עז של כחול. זהו הצבע אשר המתין וקיבל את פניהן של הספינות הנכנסות והיוצאות לאוטוסטרדת הענק. מהווה עבורן פיצוי הולם ביופיו לאחר מסע מתיש במים שחורים וירוקים המהווים תזכורת כואבת ומכוערת לתעשייה הכבדה המקיפה את הנהר, שואבת את מימיו על מנת שאלו יקררו מכונות ענק ואת שאריות האנרגיה העודפות, ארובות מטורפות בגובהן פולטות לעבר האטמוספרה, ואת המים שהספיקו כבר להזדהם בתחומי המפעלים, מחזירים לנהר בעזרת תעלות מי שופכין מטונפות. יחסי גומלין חד סיטרים של מנצח-מפסיד.
"אני בטוחה שפרידריך הראשון, זכה לחוות צבעים מעט שונים כשהקים את הנמל לפני 1000 שנה כמעט" דיברה לעצמה אליס בעודה בוחנת היטב את נתיב הנהר, ממש בטרם הגיע לעיקולו האחרון ולפני שהרכב יכנס פנימה עמוק. היות ואז הנהר כבר נעלם.
נדמה כי גבול בלתי נראה מפריד בין העולמות, זה של העיר והכבישים הזוחלים מתוכה לכיוון הנמל, הם דומים יותר ללהקת נחשים עמוסי קפאין ואדרנלין. ואז מגיע העיקול העולה במחלף, הוא מציב בדרכו מחיצה ברורה ומנתק מציאות אחת ומפעיל אחת אחרת, מציאות דומה אבל לא תואמת במדויק, הזמנים נעים בקצב שונה בניהם, משהו אחר, הם גם משתנים בהתאם לשעה ולאופי העבודה בנמל.
כששערי הענק העשויים ברזל יצוק בצבע אפור וחסר יחוד כלשהו נפתחים, הנמל קולט את הנכנסים בעוצמה אגרסיבית וקשוחה, הנהר הופך את עצמו מנתיב מים למפלצת תעשייתית, כזו השולחת זרועות רנדומליות לעברם של מנופי ענק בצבע חלודה, ואלו מרחפים מעל מסועים המטפטפים מבוכנותיהם שמן וגריז, ומעל כולם תלויה רשת של עגורני ענק שראשם מסתתר בשעה זו מעל לענני הבוקר הכבדים, ושם למטה - מכולות מלבניות מונחות זו על זו כקוביות דומינו אדמדמות.
הנמל רועש בקקופוניה מעורפלת, המנופים חורקים כשמסועי הברזל האינסופיים נמתחים ומניעים שרשראות ברזל מלופף הטבולים בגריז מפויח.
משאיות כבדות עמוסות מכולות אדומות, נעות על מסלולי האספלט השחור בכבדות, נשימתן אפופת אדי דיזל וחום מתכתי. הסאון מתערבב ברעש הגשם השוטף, מה שהופך את המקום למעין מפגש מוזר בין מציאות לדמיון, בין קווי מתאר חדים לבין נוזליות גשומה. נדמה היה שהיום עצמו עדין ממשך ומהסס האם להאיר, ולבסוף נשאב לאט אל תוך שגרה דהויה.
בשער הביקורת השתרכה שיירה אינסופית של משאיות, כאילו היו תולעים מתכתיות הנדחפות קדימה בעזרת כוח פנימי כלשהו, יעדן ידוע אך בלתי נגיש. נהגיהן יושבים קפואים, עטופים בשכבות בדים מצמר ורובם מתבוננים באדישות מסוימת מלפנים, אל תוך ענן האדים הלבן שהעלו המנועים הכבדים. הזמן זז אחרת שם בפנים, הם נוכחים בעולם אחר, של היסוסים והמתנה.
"אולי כך נראית התבגרות," חשבה אליס מבעד לאדי הקפה החם כשהתבוננה בתמונת המשאיות. היא התקדמה מהר יותר מהמשאיות היות ונסעה בנתיב ייעודי המשרת את עובדי הנמל ואורחיו. נתיב זה עוקף את האוויר הדחוס הנע בעצלתיים בין המשאיות היות ואלו לכודות במלקחיים בדרך בה הזמן נע באיטיות. נדמה היה לה כי התנועה האיטית והמונוטונית היא לא תוצאה של הגיון בסיסי הקשור לעומס הכבד, אלא מעין הכרח, כמו חוק טבע שהמציא את עצמו מחדש והחליט כי כך הדברים אמורים להתנהל, בעצלתיים. הנתיב שלה, בו הזמן מנסה לתקן את עצמו בכך שהוא מתחרה במקביל שלו. הבוקר הוא הצליח.
ב-1888 נוסד "הנמל החופשי". הקמתו נדרשה על מנת לאפשר לנמל להתפתח באמצעות עידוד כלכלי לפעילות העוברת דרכו, אחסון מכולות ללא מכס עמד בבסיס הרעיון.
בפועל, נבנתה שם מדינה בתוך מדינה הנמצאת בכלל בתוך עיר, מעין אוטונומיה מנהלתית אשר הפכה לגן עדן של שחיתות עם השנים. גם ביטול הפטור ממכס בשנת 2013, לא גרר אחריו את ביטולו של המתחם, להיפך. המקום המשיך והתפתח, שלח זרועות תמנון לכל עבר וניכס לעצמו כל פיסת קרקע פנויה. כל זרוע שכזו קיבלה חיים משל עצמה וגם תפקיד מוגדר וכמובן תקנים, כח אדם ושרשרת הנהלה סדורה, היררכיה שלמה של בירוקרטיה נוצרה שם, כזו המספקת פרנסה ותעסוקה לעוד פועלים שמעליהם המון מנהלים. וכך הזרועות המשיכו בפיצולם עד שלבסוף נשלחה קריאה בהולה מראשו של התמנון, הראש דרש כי יקראו לו בשם מסוים, "לא מעניין אותי איזה, פשוט תמציאו שם כלשהו ותוודאו ששלט רחב עם שמי יוצג בכניסה למתחם".
שפייכרשטאט – "עיר המחסנים", זה השם אותו הם בחרו עבורו, ומאז הוא רגוע ושליו התמנון. המתחם מתפרס על פני שטח של 350,000 מטרים רבועים, ובו מאוחסנות אותן הסחורות שעברו בזמנו בנמל החופשי.
אליס, כיהנה כנציגת דירקטוריון הנמל בעיר המחסנים. אך מעולם היא לא הסתפקה במינוי זה שכל תכליתו מסתכמת בנוכחות משמימה בישיבת דירקטוריון שבועית ארוכה ומשעממת. הישיבה תמיד התקיימה בחדר הדיונים הענק הממוקם במשרדי הנהלת הנמל המפוארים. חברי ההנהלה המבושמים, בולסים שם בורקסים ומאפים, כולם שם מצביעים כמקשה אחת, נטולת מוח, חסרת חשיבה עצמאית ונעדרת כל ערך של הטלת ספק. לעיתים נדמה שהנוכחים בה הם בסך הכל עוד זרוע של התמנון הענק.
אליס לעומתם, באה לעבוד. היא ויתרה בשמחה ומיוזמתה שלה על משרד פינתי מפואר בבניין ההנהלה, ואז גם בחרה את משכנה אשר ממוקם בדיוק בלב המתחם התפעולי, על גבי העורק הראשי של עיר המחסנים. 4 מכולות אשר הוצבו אחת על גבי השנייה היוו את בניין משרדיה, נפתחו בניהם פתחים מתאימים, נבנו מדרגות חיצוניות ממתכת קרה המובילות ממקום חניית רכבה ישירות אל משרדה. זה שכן לו למעלה, במכולה העליונה. רצונה היה להיות זמינה וצמודה לפס הייצור של הנמל, למקום בו הקסם מתרחש, לאזור בו ניתן לפקח על מה שזקוק לפיקוח, אך גם מאפשר להתעלם במקרה הצורך מאותן המשימות אשר אינן זקוקות לפיקוח.
היא נהגה לעמוד בבקרים על הרמפה העליונה אשר שימשה כמבואה חיצונית לפני דלת משרדה, בידה כוס אספרסו חזק וסיגריה ניצחית תחובה בין שפתייה, בין הלגימות השקטות היא שואפת ביחד עם עשן הסיגריה גם את שאר ריחות הנמל ובעיקר את אותו ריח ממכר המכיל גריז שמטפטף מזרועו של מנוף ענק, זה החוצה מדי מספר דקות מעל משרדה ומשאיר אחריו כסימן או תמרור לא ברור, שלולית שחורה וכעורה.
"מבחינתי ריח הגריז של הבוקר משול לאורגזמה לאחר התעלסות ארוכה ואיכותית", הסבירה למי שתהה מדוע העדיפה לנהל את העסק מאזור התפעול ולא ממתחם ההנהלה.
הבוקר, אליס התבוננה היטב לכיוון מסוים, היא נהגה לעשות זאת מספר פעמים בחודש, תמיד זה היה בבוקר ולאותה הנקודה. למתבונן מהצד הדבר נראה מעין טקס אישי או אפילו דתי, עבורה היה מדובר באקט ארוטי לכל דבר היות ולמבט המסוים הזה התלווה ריגוש בלתי מוסבר באזור מפשעתה, מעין חום המוקרן מבין ירכיה אל עבר שיפולי ביטנה שלה, היא חשה כיצד גופה רוטט מעט ומפריש באיטיות את הנוזל הסמיך, טיפה אחר טיפה, ומייצר בתוכה את אותה הרטיבות הנספגת אל תוך תחתוניה, עבורה זו מציאות, אורגזמה על מלא ולא רק לגוף.
עיניה מצומצמות וממוקדות לעבר הרציף הארוך הנמתח לאורכו של הנהר. זהו המזח המרכזי, עומד שם פועל הלבוש בחליפת עבודה כתומה וקסדה בצבע תואם. האיש מחזיק בידו ניירות שהתכופפו ברוח ובגשם, כאילו גם הם נלחמים במזג האוויר שלא ריחם. הוא הסתכל מעלה לעבר המנוף העצום שנע לאיטו תוך שהוא מפיק צליל מתכתי מהוסה אך מתמשך, הפעולה הבזיקה במוחו זיכרון של מנגינה ישנה שעדיין שומרת על צליליה למרות שזה כבר נשמע במעומעם.
האיש מתעכב לרגע, מנסה להתייצב מול הגשם ולשמור על שיווי המשקל כשהרוח מכה בו מצדדיו והרגיש כאילו הוא עצמו היה עוגן קטן בתוך עולם גדול מדי.
המנוף החולף מעליו העביר מכולות אחת אחרי השנייה, המכונה המרשימה הזו הפכה לדמות מלאת משמעות, כמו ישות אורגנית העדה לשפע של סחורות, חפצים ואנשים שנעו ונכנסו ויצאו מהמקום הזה לאורך השנים.
מזווית עיינו הצליח גם להבחין באליס כשזו מתבוננת לעברו. הוא ידע שהיא עושה זאת, לא היה מדובר בסוד או ביצר מציצנות מצד מי מהם, עבורם זו עובדה ברורה ונחוצה. מידי מספר ימים הוא יעמוד באותה הנקודה בו הוא נוכח ברגע זה, בידיו הניירת, דפים המלאים במספרים והוראות, כולן בכתב ידה של אליס.
גבוה מעל ראשו, המכונות הגדולות של הנמל נדמו כיצורים חיים, נשענות זו על זו בנעימות חרישית, כאילו הן מחזיקות את הנמל כולו יחדיו ומשגיחות שלא יקרוס תחתיו, קהילה סודית המנסה לשרוד בגשם, ברוח ובלחות.
הסחורות כולן מתנקזות ונדחסות בצפיפות אל קרבי המכולות האמורות להפליג אל מול לוח הזמנים אשר נקבע עבורם, בינתיים אלו מוזרמות למיקום ארעי הנמצא עמוק בתוך המתחם, שם הן ממיומנות ומסודרות בשדרות ארוכות היוצרות רחובות וסמטאות ואז גם נערמות למגדלים זמניים וחולפים.
בכל שעה המקום לובש צורה ומראה חדש, כצופן בלתי ניתן לפענוח המתחלף בכל זמן קצוב. וכשזה מתרחש, הרחובות מתארכים ולאחר זמן קצר מתכווצים ומתקצרים ומייצרים בתנועתם הסתעפויות חדשות המציצות מבעד לצמתים ארעיים. ושם בקצה ממתינות המשאיות, אותם רכבי ענק אשר בגינם משתנה הסדר ברחובות בכל שעה, הן מעמיסות מכולות ובכך מניעות תגובת שרשרת ארוכה המשפיעה על כל העיר, רחוב נסגר ואחר נפתח במקומו.
חלקן של המשאיות פונה לעבר היציאה כשמכולות אדמדמות מונחות על גביהן מאחור על משטחי המשאיות, הן יעשו דרכם לעבר אוטוסטרדות הענק החוצות את היבשת כשלכל אחת שם, כתובת ומספר. חלקם האחר של המשאיות, משמשות רק כתחנת ביניים עבור המכולות. תפקידם הוא לשנע את הסחורה או המכולה מתוך קרביה של היבשת, בדרכן הן גומעות אלפי קילומטרים של מעברי הרים מושלגים, מדינות, ערי שינה, ואין ספור תחנות מנוחה לאורך האוטוסטרדות, שם הן נעצרות לזמן קצוב, אחת ליד השנייה, אין להם עודף זמן להתוודע, פגישה מקרית וקצרה עד שנהגיהן יסיימו להשתין ולאכול באותה המהירות ובטרם ימשיכו בדרכן אל אותו העיקול בכביש, זה הצמוד לפארק Elbpark Entenwerder, ומשם פנימה לנמל.
עובדי נמל הלבושים כולם בסרבלים בצבע כתום נראים מתאי השליטה העיליים של העגורנים כצי אנושי של נמלי אש הנמלטות בכאוס מהגשם. בעלי הסרבלים הכתומים, מקבלים את המשאיות, אלו נשקלות ועוברות שרשרת חיול עמוסת בירוקרטיה, טפסים, חותמות ואישורים, מדי פעם ובאופן ספורדי משאית מתבקשת להמתין בצד - בדיקת מכס אקראית הם מכנים זאת, עבור הנהג מדובר בעיכוב של שעה נוספת בנמל, זמן יקר בו יכול היה להגיע לאזור ההמתנה ושם מסוע עילי ישלח לעבר המכולה המסוימת אותה המשאית פורקת, על גבי המסוע שרשראות ענק דמוית עוגן, אלו תיתפסנה במדויק לווי העגינה היצוקים על גג כל מכולה, ואז יצמיד את העוגנים בחוזקה אליו, ימתין שנייה קצרה על מנת שהמכולה תיפרד כראוי מהמשאית. ההפרדה היא ניצחית, פרידה קבועה, פעולה ללא גלגל הצלה, כתאומים סיאמים אשר זכו לנס וכל אחד קיבל לפתע גוף משלו, חיים השייכים רק לו ללא תלות אחד בשני, כך גם המכולה והמשאית.
המכולות אשר התייתמו מהמשאיות, יפגשו בדרכם יתומים ויתומות כמוהם. כולם נטולי הורים ואחים. הן ישהו שם כולם באותו בית תמחוי ארעי הנמצא בעיר המחסנים, יאוחסנו ברחוב ללא שם ומספר ויועמסו כעבור לילה או שניים על אוניות הסחר העושות דרכן ברחבי האוקיאנוסים עמוק לנמלים חדשים, ביבשות אחרות.
הנהג שישב במשאית בכניסה לנמל היה מהסוג הראשון, אלו המציאים מכולה מהנמל, והוא כהורה מפוחד ועצבני הגיע לקבל את ילדו החדש מבית היתומים. המכולה שלו כבר המתינה ברחוב כלשהו, חסר שם ומספר, מחכה בדריכות למשאית אשר תעמיס אותה לדרכה האחרונה. והן דמו שם לעיתים, אותן מכולות יתומות, לילדים זעירים המציצים מחלונות מטונפים בבית היתומים, מחכים למכונית שחורה שממנה יצא גבר בחליפה כהה ולצדו גברת הלבושה בקפידה, ממתינים בדריכות שאם הבית תגיע לאולם השינה ותקרא בשמו של מי מהם, " יש לך משפחה חדשה ".
המשאית נראתה עירומה ומופשטת ללא מכולה עלייה. עוד מעט מנופי הענק יעמיסו עלייה את אחת מהמכולות האדומות. הם יתאחדו, היא והמשאית, בינתיים הנהג מצא את עצמו מהרהר, תוהה מי תכנן את הנמל הזה, מי החליט איך כל דבר יהיה מונח כך שהוא יתפקד בצורה מושלמת, ואולי באותו רגע נזכר בכלל בהוריו – באביו שנסע ברחבי אירופה ושאף כל ריח ונוף עד שזכר אותם בעל פה. הנהג תהה אם אולי הוא עצמו מתחיל לראות את העולם באותה דרך, השגרה המונוטונית אך המורכבת שלו מרכיבה את סך חלקיו של אביו. ובאמצעות המשאית הוא גם הופך עם הזמן להעתק מושלם שלו.
המשאית החלה לנוע באיטיות פנימה כשאור הפנסים הרך הנשקף מהמראות בתא הנהג מלווה את מבטו של הנהג כמצפן דרך. המנופים הציצו מבעד לגשם כמו ענקים עייפים, ומעיין שקט הדהד בתוכו, הנמל הזה הוא באמת מקום שחי ונושם, יצור ענק שעובד ומעמיס ומוביל מכולות מחוף לחוף, מכל פינה בעולם. הרוח הקרה הצליפה בפניו כשהוא ירד לרגע מהמשאית כדי להציג מסמכים. אז הוא גם הרגיש כיצד הקור מחלחל עד לעצמות. לרגע הוא התעכב להביט מסביב, על העיר הנסתרת שנראתה מבעד לענני הגשם.
טור אינסופי של משאיות עמד כמו זרם שקט ואיטי של נהר מתכתי. נהגים כיסו את ידיהם על גלגל ההגה בניסיון להילחם בקור, מתעוררים באיטיות, בין אורות האזהרה לבין הריחות החריפים של גומי מתוח ודיזל. עבור רובם, כל בוקר כזה בהמבורג הוא עוד יום שגרתי, עוד חלק בסיפור שלהם, סיפור שאין בו דרמה גדולה, רק רגעים קטנים של קיום יומיומי שמרגיש להם אינסופי. כולם ממתינים בתורם שהמנוף או העגורן יגיחו מעליהם, ייקחו מהם את המכולה, או שיעמיסו על גבם אחת חדשה.
אליס, הביטה בכל תמונת הבוקר הזו בעודה שותה את האספרסו, מדי פעם הסיטה את מבטה לימין, לוודא כי האיש עם הסרבל עדיין עומד במקומו על הרציף. משמאלה ומעט למטה על הכביש, ישב צעיר נוסף במכונית קטנה כשנורה כתומה הנמצאת על גגה מהבהבת באיטיות כמנסה להתאים את קצבה לזה של הנמל. הצעיר התבונן סביבו והעביר את הזמן הנותר בהרהורים חסרי משמעות, הוא חשב על כל הנהגים הללו, כל אחד מהם אולי רואה את הנמל באור שונה, כל אחד מהם מרגיש קצת אחרת מול המקום המונוליטי הזה. היו פה מי שראו בנמל את מקור פרנסתם, מי שהתרפקו עליו כזיכרון נוסטלגי, ומי שהמקום הזה היה עבורם רק צומת דרכים שהם חייבים לעבור. הגשם התדפק על גג רכבו במקצב מתמשך, כמו מוזיקה ישנה שקצת נשכחה, והוא הרגיש לפתע כאילו הוא נמצא בתוך שיר עצוב, שיר שבו המילים לא חשובות, רק הקצב והצלילים.
הצעיר זיהה את המשאית העירומה, וכמי שכבר מורגל בכך, אותת 3 פעמים עם אורות הרכב, אליס ממקומה הגבוה זיהתה את הסימן המוכר ובתגובה הרכינה את ראשה ובתנועת ראש איטית העולה ויורדת, אישרה לצעיר להמשיך במשימתו. זה נעמד עם רכבו משמאל למשאית וסימן לנהג עם שלט ידני " "folw meכי ייסע אחריו וייפרד מטור המשאיות המעיק.
הנסיעה הייתה קצרה, הצעיר מלפנים, המשאית העירומה מאחוריו. האיש בסרבל העבודה הכתום סימן להם את הנקודה בה עליהם לעצור, הוא ניגש לרכבו של הצעיר והשניים החליפו מספר מילים בניהם, לאחריהם עזב הצעיר עם רכבו ונסע בחזרה, שם נבלע עמוק אל תוך עיר המחסנים, לעבר רחוב ישן ללא שם ומספר.
האיש עם הסרבל נותר על הרציף, הוא כיוון בידיו את הנהג לנקודת ההמתנה המדויקת, זו הנמצאת מתחת לעגורן הענק. שניהם המתינו שם למכולה האדומה שתגיע בעוד מספר רגעים,
בנמל העבודה המשיכה כרגיל, איש לא הבחין בנעשה על הרציף, עבורם זהו עניין שבשגרה. הפועלים החלו להתרגל למגע הרטוב של הבוקר, עיניהם נעשו אדישות לתנועה האיטית של השיירה האין סופית, נדמה היה כי הזמן עצמו מתמתח ומשתנה, כמו היה משהו שאפשר לכופף ולהרפות ממנו. המנופים המשיכו בעבודתם המדודה, מתעייפים ונאנחים כמו אנשים מבוגרים אך ממשיכים ללא הפסקה. כל פריקה וכל העמסה היו מהלכים של דייקנות ומיומנות המזכירה פעולת ידיים ישנה – כמו משחק קלפים ישן שצריך לזכור את כל הקלפים. כל פועל וכל נהג מכירים את מקומם בתוך הפאזל הזה, כמו חלק מהותי ממשחק שקט שאיש מהם לא ממש יכול לפרוש ממנו, אך גם לא היה רוצה.
הגשם המשיך לרדת, מפיל טיפות עבות לתוך השלוליות שכבר הצטברו על האספלט, מסמן שהיום הזה, למרות כל הקושי שבו, הוא פשוט עוד חלק מסיפור מתמשך, עוד פרק שנרקם בין האוניות והמשאיות, ובני האדם הם לא יותר מניצבים בסיפור.
מפעיל העגורן ישב כהרגלו בתאו הסגור והאטום, ממקומו נשקף נופה של העיר והנמל. מלמעלה נראו השניים מחוברים ומחויכים, לא ניתן היה להבחין במתח ובאותה תחרות סמויה המתרחשת במשך עידנים בין השניים. תחרות בת 1000 שנים, ללא הכרעה ברורה עדיין.
מערכת הקשר קטעה את מחשבתיו, " מכולה23AS5- רחוב 12, קומה 9, לרציף 3, רחבה 9 "
" קיבלתי " ענה בקצרה ותוך שהוא מזין למערכת המחשב את נתוני המיקום אותם קיבל מהאיש על המזח. העגורן התעורר, השמיע קול נביחה קלוש ובלתי מרוצה והחל לנוע לאורך המסילות העיליות, אלו התומכות בו שם למעלה ומוודאות כי גם יתמיד ויישאר שם גבוה ויוכל לנוע רק לצדדים, לעולם לא לגובה הקרקע. המנופאי כיוון את הזרוע למכולה ושלף אותה ממקומה בעזרת אותה מערכת עוגנים אוטומטית הנצמדת לפתחים על גג המכולה, תהליך ההזדווגות מתרחש במהירות. ולאחריו הוא מנווט את דרכו במיומנות עד שהמכולה מונחת בחבטה קלה על גבי המשאית. האיש מסמן לנהג לרדת ולעגן את המכולה כנדרש, השניים אינם משוחחים בניהם, הכל מתרחש במבטים ותנועות יד עדינות, כטקס חיזור סמוי בין צעיר וצעירה המנסים להסתיר את אהבתם מהעולם.
הנהג חוזר לתאו, משחרר את בלם היד, צליל חריקה קלה נשמע על גבי משטח האספלט הרטוב כשזו שמתחילה לזוז ומאותתת לשמאל, לכיוון הכביש המתעקל המוביל לאזור השקילה והמכס ומשם ליציאה מהנמל.
בשלב זה אליס אשר צפתה בכל ההתרחשות, מיישרת בעדינות את בגדיה הרטובים מעט, יורדת בזהירות במדרגות המתכת הרטובות, נכנסת למכוניתה ונוסעת בדרך הקצרה לעבר עמדת המכס.
בדיוק לפני שהשמש הופיעה במלואה וסילקה בבוטות דרמטית את אחרוני העננים ועמם את הגשם המטריד מעל נמל המבורג, הגיעה אליס אל בית המכס.
מנהלת בכירה לא מגיעה כך סתם לביתן המוכסים, אך אליס לא הייתה מנהלת מהזן המוכר, זה המחפש כיבודים ומלווה ל סיבון דאווין שכזה בפמליית לקקנים ומלכחי פינה מרשימה. היא דגלה בפתיחות המשולבת עם קשיחות מחוספסת, מעט מקלות והמון גזרים. עבורה זה היה יום רגיל בעבודה, עם ריח הדיזל והגריז באוויר וצלילי המנופים המרעידים את הרקע.
העובדים הרימו מבט, זה של החדשים הוא היה מופתע ובשנייה הראשונה הם בטוחים שמדובר בטעות. מנהלת בכירה לא אמורה לשהות כאן, בבית המכס הפשוט. הוותיקים יותר כבר התרגלו לריטואל המתרחש פעמיים או שלוש בכל חודש.
אליס חייכה, צעדה פנימה והתיישבה.
"אפשר להצטרף לקפה?" היא שאלה בקול רך ומרוחק מעט. "פשוט התחשק לי שינוי אווירה."
פיטר, אחד מהוותיקים וסקרן מלידה, לא הצליח להסתיר את ההתרגשות בקולו כשענה. "כמובן, כמובן, גבירתי. איזה כבוד! בדרך כלל אנחנו רואים אתכם רק מהחלונות הגבוהים של המשרדים."
"אנחנו?" היא השיבה ברכות, עיניה מתמקדות באחד אחד מהם, כאילו בודקת מה כל אחד מהם מסתיר מאחורי המבט.
"כן," ענה פיטר, במבוכה. "אנחנו רואים אתכם מעלינו, מרחוק. אנחנו מרגישים כמו נמלים קטנות על הרציף."
פיטר מזג את הקפה החזק, אליס לגמה ממנו באיטיות תוך שהיא מנסה להסביר שוב לפיטר עד כמה אין צורך בחנופה וכי אין זו הפעם הראשונה בה הם משוחחים ושותים כאן קפה. ואז החלה לדבר על השגרה שלה, על הנמל, על האוניות שבאות והולכות. המילים שלה נראו כאילו נאמרו במודעות ובעדינות, כמעט כמלכודת. כל הזמן הזה עיניה נדדו בעדינות לעבר החלון, מבט מהיר לעבר הכביש הצמוד שבו נעצרו המשאיות לטובת שקילה, בדיקת מסמכים ושחרור סופי לדרכם הארוכה.
אחד העובדים הצעירים, היה המהיר ביותר לשאול את השאלה שכולם פחדו לשאול. "סליחה אם אני ישיר מדי, גברת אליס, אבל למה דווקא כאן? למה דווקא אתנו?"
אליס שתקה לרגע, כמי שמחפשת את המילים הנכונות. "אתם מבינים, אני אוהבת לפגוש את האנשים שבאמת עושים את העבודה כאן. מי שבאמת מכיר את הנמל מבפנים."
היא חייכה, אבל היה משהו באוויר – איזו נימה לא רגילה. היא דיברה בביטחון של מי שמכירה את החוקים, אך עיניה שוטטו שוב ושוב לעבר השעון שעל הקיר, כמו חיה במתח שמחכה לאות.
הזמן התקדם, והאווירה הקלילה סביב הקפה והעוגיות הפכה לעליזה. העובדים דיברו וצחקו, מרגישים מוחמאים מהמעמד הלא שגרתי, אך שמו לב לעדינות שנוצרה במקום מעצם נוכחותה שם.
פיטר חייך שוב והמשיך את השיחה. "תמיד יש אווירה אחרת כשיושבים פה, את יודעת? זה בית המכס. אנחנו שומרים את כל היבוא והיצוא. מקום של אחריות."
"אני יודעת," היא לחשה, כמעט לעצמה. ואז, לרגע קצר, פניה של אליס התרככו, כמו משהו בפנים נאבק לפרוץ החוצה. היא קמה צעדה לעבר החלון ובחנה את הנוף.
שקט קל ירד על החדר. פיטר, בישירותו הבלתי מתפשרת, הרים את ראשו ושאל שוב: "גברת אליס, הכול בסדר?"
"כן, כן, בוודאי," ענתה, ומלטפת את ספל הקפה שלה בהיסח דעת. "פשוט... יש ימים שהעומס והאחריות גדולים יותר."
בדיוק באותו הרגע נשמע צליל קל מחוץ לחלון ומשאית חלפה על הכביש בדרכה החוצה, כאשר הדרך סלולה ופתוחה בפנייה.
אליס התבוננה בה כשזו חלפה, ואז חייכה בפשטות שלא אופיינית לה. "כבר מאוחר, אני חושבת שעדיף שאתחיל לחזור." היא הניחה את ספל הקפה על השולחן ונעמדה.
פיטר הביט בה בתמיהה. "זהו? את הולכת?"
"כן," היא לחשה, כמעט לעצמה. "עבודה תמיד מחכה. ואני סומכת עליכם שתמשיכו לשמור על הבית הזה, כמו שאתם תמיד עושים."
אליס יצאה בצעדים מדודים, אבל רגע לפני שפתחה את הדלת, היא עצרה והסתובבה לעברם שוב, מבטה חודר עמוק. "תמשיכו ככה," היא אמרה בקול שנשמע כמעט כמו הבטחה – או אזהרה.
העובדים התבוננו בה יוצאת, חלקם עדיין בתחושת תימהון מסוימת. ברגע שדלת בית המכס נסגרה מאחוריה ולרגע שרר שקט ביניהם, כאילו משהו נותר בלתי מוסבר.
מבפנים, משרדה של אליס בנמל היה מעין מקלט מהעולם שבחוץ, אטום לרעשים ולכאוס, ובכל זאת פתוח לנוף הרחב של הנמל כולו. ניתן היה לדמותו לטלוויזיית ענק אשר ניתן לצפות בה כל העת ולראות את כל התמונה אך עוצמת הווליום בה נמצאת על מצב השתק באופן קבוע. מיקומו בקומה גבוהה, הזכיר יותר מגדלור אשר ממנו יכלה הייתה לראות את כל מה שמתרחש, מנופים, משאיות נעות במעגלים בלתי פוסקים, וכלי השיט שעוגנים זה אחר זה. אבל כאן, בפנים, העולם נראה אחרת – שקט ושלו.
הקירות המעטים, מצופים עץ כהה אשר הפיצו ניחוח חמים ורך, ניחוח של זיכרון ישן, ששמר על ניחוחו המקורי אך הוסיף לו עידון של דונג מבריק. הרצפה הייתה מכוסה שטיח עבה בגוונים כהים של ירוק שספג כל קול וצעד והתמזג בהרמוניה מושלמת עם רהיטי העץ הכבדים שעמדו במשרד. שולחן העבודה היה פשוט בפני עצמו – גדול ופרקטי, עם מגירות ממתכת, על השולחן הייתה מונחת ערימה מסודרת של מסמכים, תיקיות ועט נובע כסוף ששימש אותה ברגעים בהם היה נחוץ כתב יד ולא מעבד תמלילים ממוחשב. מאחורי השולחן, על מדף ארוך שעמד מתחת לחלון הענק היו מסודרים ספרים כבדים בכריכות עור – ספרי חוקי עבודה בנמל, מדריכים ישנים, כתבים על מסחר וניווט, תיעוד שנכתב לאורך שנים. הם הוסיפו תחושת כובד וידע שהצטברו לאורך זמן, כמו היסטוריה אישית. מתחת למדף עמדה כספת ברזל אפורה, מהדגמים הישנים, מנעול קומבינציה עגול בצבע ירוק, עליו חרוטים המספרים.
החלון הרחב נמתח לאורך הקיר כולו וגם על זה שממולו, כך מתאפשר לה לראות את הנמל כולו – משתרע מתחתייה ומתקיים כמו גוף חי ונושם. החלון הזה היה נקודת תצפית נוחה אך גם כמעט בלתי נראית למי שעמד על הרציף. וכך אליס, מבודדת מכל רעשי הסערה והגשם והמולת הנמל, יכולה הייתה לצפות בכל רגע בעבודת הפועלים והמשאיות, לראות את הספינות נוגעות בקו החוף, את המטענים שהועמסו ופורקו בקצב בלתי פוסק. בזכות מערכת בידוד מתוחכמת, רעשי המכונות והגשם החזק הפכו לרחש מרוחק בלבד, כמעט כמו שקט של לילה רוגע.
באחת מפינות החדר עמדה כורסה רחבה וכהה, מרופדת בעור רך ומבריק, ולצידה שולחן קפה קטן ועליו מנורה מעוצבת, מפיצה אור חמים ורך. אליס התיישבה עליה בכבדות מסוימת, מארגנת במוחה את מחשבותיה, אצבעותיה נשלחו אל הסלולרי שלה, היא כתבה שם רק מילה אחת, " בדרך " ולחצה על שלח.
