ניסוי כלים

צפיתי בך צונחת כמו עלה מעץ חרוך

הושטתי ידי ונעלמת את תוך האובך

שלחתי חוויות רכות בסל עשוי שכינה

ועצמתי את עיניי כדי לראות אותך

בסופו של כל סוף מגיע רעם מחולל

לאחריו הרקיע מתמלא בהתחלות

מי ייראה ומי יחוש כשבראשית ברא האל

מי יוותר מאחורינו ומי יקים מן העפר

כמה קטנים אנחנו כשנותר גופנו כך

כשהנשמה עזבה ואינה ממלאת אותו עוד

כמה רחוק האתמול כשהיום אנו עומדים

אל מול תלולית עפר אדישה

צפיתי בך נישאת על כנפי זעם אחיותייך

נגעתי בכתפך ונעלמת אל תוך הכפור

ניסיתי להושיט ידי אל המגרעת שנותרה

ונכוויתי

הזמן אינו שש לחשוף את סודותיו

כי אם נדע הכל, נמות

ולא בכדי, בחלומות, מותנו מתחוור לנו

כי השינה היא רק ניסוי כלים 

כמה קליל גופו של אדם כשהנפש עזבה

וכמה כבד עול האובדן על כתפינו

בשבתך שם חזר הצחוק אל פנייך

אך כשהדלת נסגרה, האפלה עטפה אותך

על ההר, בעפר, תחת השמש הדורסת את השמיים

המראה ניצבת לפנייך ורשעים חוסמים דרכך

אך את בוערת ואינך כלה, והוא נכלם

מה הוא בית כי אם רק

שברי ענן.