שוחות נחוצות

 קראתי את שירך בקשב רב.

 ואת מתארת  מצב של כאב ועצבות לאורך זמן.

 את מאד מייחלת לזמן חיובי יותר   עם חמימות של אהבה.

 ואולי אגיד לך חידוש מעניין:

 חשבת פעם מדוע התרנגול  קורא בבוקר ומעיר את  בני האדם?

 ועל כך מברכים אנחנו בכל בוקר-  בברכות השחר:

"בָּרוּךְ אַתָּה יְהֺוָה אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַנּוֹתֵן לַשֶֹּֽכְוִי[תרנגול] בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָֽיְלָה":

 התשובה היא:

 כי  טרם עלות השחר  יש חושך  מוחלט, אך התרנגול מזהה: כי עוד מעט יגיע האור הגדול- השמש תעלה לשמים ותזרח ותחמם את היקום.

לכן אני מברכת אותך : שתזכי בקרוב, בע"ה-  לצאת מאפלה לאורה- ויפתחו לך שערי שמחה וששון מפי מלך עליון.

כדי להגיע לזה כדאי להתפלל לה'

 הוא שומע ורואה כל דבר כנאמר:

"הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט"

 [תהלים .צ"ד, ט']

 שבת של עונג ושמחה וחודש טוב ומבורך.

הלכת בלאט למקום שניתן לחוש בו חופש עד שאת פתוחה למילה המחממת ליבך וכשעצוב מתלטפת בזרועותיך. תודה רבה לך אלה היקרה, שבת טובה.

השיר מתאר מסע פנימי שלך קרידה  בחיפוש אחר חופש, מגע, חמלה ומשמעות בתוך מציאות סוערת, כואבת ומתישה. את נעה בין כבישים, שוחות וסולמות – סמלים למאבק, פציעה ותקווה – כשאת נפתחת לעולם ומבקשת קשר אמיתי.

בתוך כאב ומרוץ החיים, יש צורך עמוק במגע אנושי, בהבנה ובאהבה. גם כשנפצעים ונופלים – השאיפה לקרבה, לריפוי ולמשמעות נשארת חיה ונחוצה.

שיר מרגש ונוגע כתבת אלה לי קרידה

שבת מבורכת ושקטה ושנשמע בשורות טובות

שמוליק

נסיעה מהירה בשבילי הכרך

כמוה כנסיעה בשבילי המחשבה

ובמנהרת הזמן בעליות ובמורדות

בכמיהות ובמגיעות הפורמות

את כל המחסומים ומאפשרים

רגע משחרר ומרפא

הָלַכְתִּי בַּלָּאט

לְמָקוֹם שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר

לָחוּשׁ חֹפֶשׁ

נֶאֶחְזוּ יָדַי וְרַגְלַי בִּכְבִישֵׁי הַזְּמַן

מְעִידוֹת חוֹרְרוּ בִּרְכַּי הַפְּצוּעוֹת

נִגְרֶרֶת לְשׁוּחוֹת

הַכְּבִישׁ נִסְעָר

נָסַעְתִּי מַהֵר

רַצְתִּי לְתוֹךְ שְׁבִילֵי הַכְּרַךְ

לֹא הִסְפַּקְתִּי לְהַגִּיעַ כִּי הַזְּמַן נִגְמַר...דּוֹרֶכֶת עַל עָלִים רַכִּים

וְהֵם זוֹעֲקִים דַּי

מְטַפֶּסֶת עַל סֻלָּמוֹת

אוֹקְטָבוֹת שֶׁל נְגִיעוֹת

מוֹשִׁיטָה יָד אוֹמֶרֶת רוֹצָה

נְגִיעוֹת נְחוּצוֹת דּוֹרֶכֶת בַּמָּקוֹם - הִתְקָרְבוּ אֶלַי

הִנֵּה אֲנִי פְּרוּמָה

פְּתוּחָה לְמִלָּה הַמְּחַמֶּמֶת אֶת לִבִּי

כְּשֶׁעָצוּב מִתְלַטֶּפֶת בִּזְרוֹעוֹתַי