גברת גורביץ
"את נראית לי מאוד מודאגת" פנתה גב' גורביץ לשכנתה לספסל "בעזרת השם הכול יסתדר".
משלא נענתה תרו עיניה מאחורי משקפיה עבות-העדשות כמחפשות אחרי קורבן שיחה מעניין יותר.
גב' גורביץ, הייתה כבדת בשר, לבושה בקפידה, שמלה בצבע כחול כהה המנסה להסתיר קפלי שומנה, נעליים בעלות עקבים נמוכים ובידה נשאה ארנק שחור תואם לנעליה. שערה שזרקה בו השיבה, היה מסורק עם פסוקת במרכזו, פניה מאופרות בכבדות-מה לגילה המתקדם ועיניה מתרוצצות הלוך ושוב בארובותיהן.
"אתה דווקא יושב בשקט" פנתה לגבר משמאלה שרק תפס את מקומו לידה.
"רק כרגע התיישבתי" ענה וחייך "איך את כבר קובעת שאני יושב בשקט?"
"אני רואה מיד עם מי יש לי עסק" ענתה בידענות מודגשת "אתה נראה אדם מאוד נוח לבריות. מה בכלל גבר בריא וצעיר כמוך בא לחפש בקופת-חולים?" מתקרבת קמעא לעברו כשגופה רכון בקשב.
"אני פשוט צריך מרשם תרופה עבור אשתי", הסביר כשהוא מנסה להסתכל סביבו.
הסלולארי שלו צלצל. תשובותיו היו קצרות וענייניות. סיים:
"אני אכנס מיד לרופאה רק לקחת מרשם למיקי".
"אהה! אז שם אשתך מיקי?" שאלה גב' גורביץ.
הוא לע ענה.
"וכי מה יש לה למיקי ?" המשיכה גב' גורביץ לתחקר את הגבר החביב. לבוש בג'ינס וחולצה משובצת, מחזיק בידו את מפתחות מכוניתו וחפיסת סיגריות.
"אתה יודע שאסור לעשן בקופת-חולים?" אמרה, מצביעה לעבר חפיסת הסיגריות שהחזיק בידו השמאלית.
"כן, אני לא אצית פה סיגריה. זה פשוט מתוך הרגל שלקחתי אתי את חפיסת הסיגריות כשיצאתי מהרכב".
שערו המתולתל תאם לחיוך הקל שהיה שפוך על פניו. מראהו קצת שובבי. אפילו עיניו חייכו והוא נראה משועשע.
"אני מקווה שאין לאשתך, חס וחלילה, את המחלה האיומה ההיא", המשיכה בשלה.
"על מה את מדברת?" תהה
"אתה יודע. הס מלהזכיר את שם המחלה. רק רחוק מאתנו. בעזרת השם, לא תדבק בנו חס וחלילה", לחשה לאזנו.
"את מתכוונת לסרטן?" שאל בקול רם ובחופשיות מרובה.
"שששששש....אסור להזכיר את שם המחלה פן ישמע אלוהים וישלח אותה אליך!" נחרדה כולה. צמרמורת עברה בגופה. זזה הצידה, כמו נדבק כבר הגבר באותה מחלה ארורה ואולי ידביק אף אותה.
ישבה דקה, ישבה דקתיים, אבל סקרנותה גברה. מבלי להתקרב אליו, רכנה קצת לעברו ושאלה:
"אז מה באמת יש לה למיקי ? למה היא צריכה מרשם לתרופה? האם מחלתה קשה?"
לפני שהספיק לענות לה, המשיכה:
"אתה יודע" לחשה כממתיקת סוד "לשכנה שלי יש את המחלה הארורה הזו. כשאני יורדת במדרגות ועוברת ליד דלתה, אני מרימה תמיד עיני השמימה ואומרת:
"רק רחוק, רחוק ממני. בעזרת השם, שלא אדבק במחלה הזו. ואז אני נחפזת לרדת מהר כשאני עוצרת את נשימתי. מי יודע אולי זה מדבק באוויר?"
דלת הרופאה נפתחה וחולה יצאה כשאחרת ממהרת להידחף פנימה.
גב' גורביץ הפנתה מבטה לעבר האישה הזקנה שיצאה זה עתה מהרופאה.
"אז מה היא אמרה לך? שלחה אותך לבדיקות?" חקרה.
"לא. היא רק החליפה לי את הכדורים", נאנחה הזקנה והמשיכה גוררת רגליה במסדרון.
"אמרתי לכם שהרופאה הזו לא בסדר בזמן האחרון" זרקה לאוויר "היא הפסיקה לתת בדיקות. כנראה שיש הוראה לחסוך בכספים בקופת-חולים, והכול בא על חשבון הבריאות שלנו! אלוהים ישמור אותנו מהצורך ברופאים ובקופת-חולים".
אף אחד מהיושבים בתור לא הגיב. חלקם נענעו בראשיהם כמשלימים עם עוד עובדה קיימת שתוקפת אותם לאחרונה. את הקצבה קיצצו כבר מזמן, מחיר התרופות עולה, אין מה לדבר על מחירי החשמל והאוכל. חלקם מגיעים לברירה המכאיבה בכול חודש – האם לקנות החודש תרופות או לשלם את החשמל שמא ינתקו להם אותו וייאלצו לשבת בחושך.
גב' גורביץ סקרה את סביבותיה לראות מה הגיבו כולם להכרזותיה והתאכזבה קשות מהשקט ששרר סביבה.
שוב פנתה לגבר הנחמד לשמאלה:
"איך קוראים לך בכלל?"
"איציק" ענה לה כלאחר יד.
הוא לא הספיק להיכנס לרופאה כשיצאה החולה האחרונה מאחר וגב' גורביץ העסיקה אותו בשיחה.
"האם היא חולה כבר הרבה זמן?" שאלה.
"מי?" שאל איציק.
"מיקי אשתך! הרי עליה אנחנו מדברים" הרימה קולה לעברו "מה, לא איכפת לך שאשתך כל כך חולה? כבר שכחת אותה? על מה אתה חושב בכלל אם לא עליה?"
מבולבל – בהה בה כלא מבין.
"תגידי, את בסדר?" שאל "מה את רוצה ממני ומאשתי?"
"הרי אני רק שואלת לשלומה של מיקי החולה מאוד" התריסה כנגדו, סוקרת את האנשים סביבה.
"תראו איך הוא מתרגז! הרי אני מנסה רק להיות נחמדה אליו וסך הכול לשאול לשלום אשתו המסכנה!" ענתה כשהיא מפלבלת בעיניה כלפי מעלה ולוחשת לעצמה:" ישמור אותי האלוהים".
"מה דעתכם?" היא פונה לכולם "אשתו כל כך חולה והוא שקוע כבר בעולמות אחרים! שכח ממנה בכלל! מי יודע על מי הוא כבר חושב עכשיו? הגברים האלה".
"אשתי לא חולה. בסך הכול באתי לקחת לה תוספת ויטמינים מאחר והיא בהריון עכשיו" ניסה להצטדק.
"אתם נשואים כבר הרבה זמן?" המשיכה בשלה.
"את בכלל לא מכירה אותה. מה עובר עליך? אולי תרדי כבר ממני" ענה בכעס.
קם, עמד ליד הדלת, משגיח הפעם להיכנס כשתצא החולה שבפנים.
"איזה בן-אדם כפוי טובה", אמרה לאישה שאך זה התיישבה משמאלה במקום שהתפנה.
"ומה יש לך?" שאלה "לא ראיתי אותך אף פעם בתור לרופאה".
הדלת נפתחה ואיציק מיהר פנימה כנמלט מסכנה. החיוך כבר היה ממנו והלאה.
אודיה, 19.5.05
