סיפורים

אליעזר ישב בלילה הארוך ביותר בחייו מול הגלולה הראשונה. הוא לא זז. רק הביט בה, כאילו היא נושמת. בחדר השקט עלו לפתע כל השנים שעברו עליו כמו גלים:
הוא ראה את דבורה, אשתו, מחייכת אליו כפי שחייכה ביום חתונתם, חיוך מלא אור, כזה שהאיר את כל עתידו. ראה את הלילה שבו בנו נולד, כשיצא בריצה לבית החולים בתוך שלג כבד, ואת בתו הקטנה שהייתה מטפסת אליו על הברכיים ומלטפת את זקנו הצעיר.

ואז הגיעו הזיכרונות הכואבים יותר, השנה ההיא שבה הכול התרחק. לא בריב, לא בטריקת דלת, אלא בתהליך איטי ועמוק: הביקורים התמעטו, השיחות התקצרו, והחיים שלהם פשוט התגבשו הרחק משלו. וכשאיבד את דבורה, הבית כולו נשמט ממנו. ארבעת הקירות שאי־פעם היו מלאים חיים הפכו למוזיאון בדידות.

הוא ידע שאפילו אם יזכה בעוד חמש שנים, הן יהיו חמש שנות שקט ריק, שקט שלא מרפא אלא שוחק.

ובדיוק שם, בין צללי העבר והעתיד, עלתה בו מחשבה מסוכנת, מחשבה שלא העז לומר בקול:
אם אחזור להיות צעיר… אולי אחזיר לעצמי את מה שאיבדתי.
אולי עוד אוכל לזכות בזמן נוסף עם ילדיי, אולי יכירו בי מחדש. אולי אמצא אהבה שנייה. אולי… אולי אחיה באמת.

הוא שכנע את עצמו שזו הקרבה למען המדע, למען האנושות, ובמידה מסוימת זה היה נכון. אבל עמוק בפנים ידע:
זו גם בריחה מן ההווה. בריחה מהזקנה, מהכאב, מהבדידות שמכרסמת כל יום יותר.

וכשהמחשבה כבר הפכה להחלטה. הוא בלע את הגלולה הראשונה.

מיד לאחר מכן הרגיש כאב שלא דומה לשום דבר שחווה: כאילו כל איבר בגופו מתפרק ומתחבר מחדש, כאילו הזמן עצמו נמתח בתוכו ושב לאחור. הוא רעד ללא שליטה, הזיע עד שנרטבה חולצתו, ורגליו כמעט קרסו. לרגע היה בטוח שעליו להזעיק עזרה,

אך מי יבוא? מי יאמין?

הוא נשכב על הרצפה, נשימתו כבדה ומהירה, עד שלבסוף התעלף.

אבל כשהתעורר בבוקר זה היה נס.
הוא קם זקוף. לא נזקק למקל. לא התקשה בנשימה. לא חש כאב בגב או בברכיים.
משהו בתוכו נפתח. הוא הרגיש חי.

הוא פרץ בבכי, לא בכי של פחד, אלא בכי עמוק, משחרר, כמו אדם שנולד מחדש.

מכאן כבר לא הייתה דרך חזרה.
הגלולה השנייה נלקחה כמעט בלי מחשבה.
השלישית מתוך תשוקה, הרביעית כבר מתוך התמכרות.

כל גלולה מחקה שנה אחת מגילו הביולוגי, וכל שנה שחזרה אליו מילאה אותו בגלי כוח שלא חש מאז צעירותו: מרץ בלתי נגמר, חדות מחשבה, קלילות תנועה, ביטחון עצמי שרק הלך והתגבר.

לאט־לאט, לאחר חודשיים, הזקנה נמחקה ממנו.
והבוקר שבו התייצב מול המראה וראה בחור בן עשרים, שרירי, גבוה, בעל שיער שחור ובטוח בעצמו, היה רגע שבו צחק בקול רם, צחוק שלא הרגיש בו שנים.

הוא חשב שהחיים נפתחו מחדש.
הוא באמת האמין בכך.

אבל הוא לא ידע שדווקא ברגע הזה התחילה הטרגדיה.

8.12.25

ההמשך בשבוע הבא

תגובות