.
רישום בקווים / ©רבקה ירון
*
בבית קראו לה אנוצ'קה, הקטנה משמונה ילדים, ילדה חיננית ושקטה שהתקשתה
בדיבור. כך חשבו עד שהגננת זימנה את אמהּ והסבירה לה שבתהּ, חנה, לוקה
בחרשות קלה. "היא ילדה אינטליגנטית מאוד," הוסיפה הגננת. "מכשיר שמיעה
יעזור לה להשתלב ולהשתתף בכל הפעילויות. אגב," המשיכה, "היא יוצאת דופן:
בדרך כלל, הממעטים לשמוע נוהגים לדבר בקולי קולות. בִּתך מדברת בשקט."
הוריה של אנוצ'קה-חנה לא היו עניים במיוחד, אבל שמונה ילדים העיקו על הכיס.
מכשיר שמיעה, באותם ימים, היה יקר. בביקור אצל רופא הילדים התברר להם,
לשמחתם, שקופת החולים עוזרת במימון. וחנה השיגה את המכשיר, והשיגה את
הילדים, והיה לה טוב – עד ש-
הגיע רגע הבנים. ההתבגרות. חברוֹת לא היו חסרוֹת לה, חנה היטיבה להקשיב
והיטיבה לשתוק אֶת מה שהדאיג אותה. לא, לא היו לה מחזרים. אפילו החצופים
בבנים לא ניגשו אליה, לא לטובה ולא לרעה.
בסיום התיכון ועם תעודת בגרות, ראתה את חברותיה מתגייסות לצבא בלעדיה:
היא הלא הייתה בעלת מום.
משום-מה – וחנה לא יכלה להסביר לעצמה את הסיבה – היא העדיפה לא להמשיך
ללימודים באוניברסיטה. או שמומהּ הרתיע אותה, שוב התנסות קשה, או שלא היו
לה שאיפות גדולות.
בינתיים אחיה ואחיותיה למדו, הצליחו, נישאו, והיא נותרה אצל הוריה הדאוגים.
עד ש-
הגבר הצעיר והנאה חיזר אחרי חנה בעדינות ובמרץ. מזג האוויר הקשה – היה
חורף – קבע קצב משלו, וחנה נהנתה מהחיזור, מהחמימות שהוא הקרין, מהכול.
יום אחד הודיע להוריה שהוריו מבקשים לבקר אצלם, וימים ספורים לאחר מכן
הוריו ביקשו את ידהּ של חנה מהוריה. נקבע תאריך לאירוסין רשמיים. החופה:
שנה אחר כך, רצוי בל"ג בעומר.
שמחה רבה, שמחה רבה.
זמן קצר אחרי ירח הדבש התוודעה חנה למחלתו של בעלה: סוכֶּרֶת. ובכן, זאת
הייתה שלא נקרא למילואים. ושוחרר משירות סדיר, הסביר לה כששאלה אותו.
הגבר הצעיר והנאה רימה אותה, הוריו רימו את הוריה – אולי לא: הם רצו להשיא
אותי בכל מחיר-אולי לכל אחד – ומי יודע מה עוד מצפה לי, ייתכן שהכלה יפה
מדיי אבל בטוח שהחתן יפה מדיי
לא יפה מדיי ביחסים האינטימיים, עליי להודות. מה שאני שומעת מאחיותיי,
מגיסותיי, מחברותיי החדשות – זכיתי מעבר לכל חלום של מתבגרת, של אישה,
הנה מה עוד מצפה לי, בני הבכור, בעל מום, זרוע אחת קצרה יותר, תורשתי, כך
הסבירו לי המומחים, לא נורא הם אמרו לי, זאת לא מגבלה של ממש,
הסוכֶּרֶת החמירה ובעלה פוּטר מעבודתו. ימים קשים. הוריה לא יכלו לעזור כספית,
הוריו לא רצו לעזור כספית, הגבר הצעיר והיפה לא מיהר לחפש תעסוקה חדשה
מלאה, הסתפק ב-פה-ו-שם, עוד שישה ילדים עד שחנה החליטה עד כאן ודאגה
להיבט המעשי בלי לומר לו דבר.
ילדיה של חנה יפים ומטופחים, אהובים, נבונים, מוצלחים
בחורף קל להסוות את המום
איך היא מסתדרת, חנה, עם בעל חולה ועצלן, שבעה ילדים,
הגבר שכבר לא היה יפה אבל עדיין היה צעיר נפטר ממחלתו
חנה פיתחה עסק ביתי בעזרת בישוליה: ארוחות ביתיות לפי הזמנה
אה כן, אוניברסיטה. אף אחד מכם לא יהיה חסר השכלה גבוהה. למדתי על עצמי
מה-פירוש-אין-השכלה-גבוהה. יש לכם מום, אבל לא במוח. כולכם חכמים. תעבדו
ותממנו את לימודיכם. ותתחילו לעבוד עוד בתקופת לימודי התיכון. נפתח חשבונות
חיסכון-
אחד-אחד, הילדים התחילו לעבוד ולחסוך,
איזה מזל יש לה, לחנה, עם הילדים, באמת. עורכי דין, רופאים,
וכולם נשואים. קשה להאמין.
קשה להאמין. סופסוף אני לבד. סופסוף יש לי בית משלי. חדר משלי. לא
וירג'יניה וולף, לא סופרת-ציירת-פסנתרנית-מי-יודע-מה אבל חדר משלי.
.
