סיפורים

אהרון שיינפלד, רבה של העיר פרנקפורט, חזר לפני דקות אחדות מתפילת ערבית, והתיישב אל השולחן לארוחת ערב קלה, טרם שיתפנה להכנת ה"דרשה" לשַבָּת. הרב שיינפלד היה ידוע באורחותיו הצנועות, ואף במאכלים לא הירבה. "צדיק אוכל לשובע נפשו", כך היה אומר. ליבו לא נהה אחר תאוות העולם הזה, ותמיד הסתפק במועט וכפי צורך קיום הגוף בלבד.

אעפ"י-כן, לא מנע מבני ביתו – חנה ואביגיל - את מנעמי העולם, ואף דאג לקשט את אשתו ובתו במלבושים נאים ובתכשיטים, ככל שידו הייתה משגת. להווי ידוע שמלאכה לא הייתה בידו וכל ממונו הדל נבע ממשכורתו ששולמה ביד מועטה ע"י פרנסי קהילת פרנקפורט. ככל שנגע לו הדבר באופן אישי, עומד היה על דעותיו וקנאי לתורה ולמצוות. אולם באשר לקהילתו, תמיד התפשר מעט ובלבד שהיהודים לא ילכו "לרעות בשדות זרים".

חנה שיינפלד, רעייתו, ישבה לידו בעת הארוחות ממתינה שיבקש דבר-מה, כוס יין או כוס חמין. רק לעיתים רחוקות הצטרפה לארוחת הערב, משום שמאחר היה לבוא מתפילתו, ולא חפצה להישאר "בתענית". כך היה בערב זה . ישבה לצידו ללא אומר ודברים. ממתינה שיברך את ברכת-המזון, כדי שתוכל לפנות את השולחן ולעלות על יצועה. ידעה שהרב ימשיך בלימודו אל תוך השעות הקטנות של הלילה.

מהרהרת הייתה על אביגיל שזה מכבר הגיעה לפרקה וטרם נמצא לה זיווג הגון. יצאו ובאו מספר חתנים עם שדכניהם, אך אף לא אחד היה מתאים, כך לפחות, לפי ראייתו של בעלה - הרב שיינפלד.

מעולם לא התערבה בשיקוליו. ידעה כי מכיר הוא את בני הקהילה מִקְּטַנָם ועוד גְּדֹולָם, וכל מעשיו הינם לטובת אושרה של אביגיל. אולם ככל שחלף הזמן, הלכה ונסדקה חומת אמונתה המוחלטת בבעלה. גמרה בליבה שבשנה זו, אם לא יימצא חתן לבתה, תקום ותעשה מעשה.

מספר ימים שהיא רואה את עיני בתה שהן כבויות ואיבדו מברק-זוהרן שביום-יום. אמנם בתה לא הייתה דקת-גזרה או יפה במיוחד, אך מעלותיה הרבות, צריך היה שיזמנו לה חתן בדומה לה. עודה מהרהרת, ועל דלת ביתם נשמעו נקישות רמות למדי. בפתח הבית ניצבו גוסב קרוננברג ובנו יפה-התואר, ברנהרד.

"ברוכים הבאים, ברוכים הבאים!", קרא אהרון שיינפלד, וזקף מלא קומתו לקראת האורחים הנכבדים. מופתע היה מהביקור הלא צפוי, אך נוכחותו של ברנהרד, פתרה את התעלומה. "ודאי רוצים הם לבקש את ידה של אביגיל" אמר לעצמו, "ומה בכך?" היקשה לעצמו, ותירץ מינה וביה. "יכולים הם לבקש, יכול אני לסרב".

בכל עניין שבא לפניו, ידע תמיד את השאלות והתשובות גם יחד, בשיטת הגמרא. פעמים שמקשים קושיא שתשובתה ידועה מראש, אך ללא דיון תלמודי של "פָּנִים לכאן ופנים-לכאן", אין כאן ליבון סוגיה, ואין כאן יגיעת התורה במשמעה.

הרב שיינפלד ניגש אל ארון הזכוכית, שכלי-כסף רבים היו על מדפיו, החל משלל מנורות חנּוּכָּה, וכלה בגביעים לקידוש ואף קופסה נאה בצורת ביצה גדולה הייתה שם. הקופסה לשמירת האתרוג בחג הסוכות, שלעיתים שימשה מעין קופה לשמירת "כסף קטן". בידו האחת החזיק בקבוק משקה משובח ובידו האחרת מספר גביעים.

כטוב ליבם ביין, ולאחר שיחות הבטלה, עטה הרב ארשת רצינות ושאל את גוסב: "במה זכיתי לביקורו של מָר?". גוסב, כדרכו, חשב שאין ללכת סחור-סחור. "ובכן אדוני", אמר גוסב, "באתי לבקש את יד בתך, אביגיל, עבור בני ברנהרד". גוסב חשב לתומו שהנה בעוד רגעים אחדים: יתקעו כף, ירימו כוסית לחיים ויסכמו את התנאים. כפי שאמר אמש לברנהרד, "אין לך מלאכה קלה מזו".

למגינת ליבו ולהפתעתו המוחלטת, שמע את הרב בפסיקה חד משמעית: "לא יקום ולא יהיה. אין רצוני שבתי תינשא לברנהרד".

"אין רצונך !?" שאל ברנהרד בתמיהה, "ומה עם רצונה של אביגיל? וכי דַעַת ותבונה אין בה ?" .

"אין זה מעניינכם", אמר הרב, "את דעתי אמרתי, ורצוני הוא הקובע. כלָּה ונחרצה מעִמִי: בתי לא תינשא לברנהרד!".

הרב קם ממקומו ובכך רמז לאורחים כי שיחה זו באה לקיצה.

כל אותה עת ישבו להן אביגיל ואימהּ מאחורי הפרגוד שהפריד בין חדר המבואה ליתר חדרי הבית.

דמעות נקוו בעיני הרבנית שיינפלד. חתן כזה חמק, כמו קודמיו, מבין אצבעותיה של בתם וכל כך למה ?, לא הבינה את החלטותיו של הרב. "זו פעם ראשונה", כך חשבה לעצמה, "שאין דעתו מיושבת עליו ואינה מתקבלת על דעת אחרים" . לחידה היה בעיניה.

בין כך ובין-כך עזבו ברנהרד ואביו את ביתו של הרב, בחרי אף ובֵחֵמָה רבה. "מלאכה שאין קלה הימנה, אמרתָּ אבא", אמר ברנהרד לאביו, בנסותו להקניטו קמעא. "אולי כסף הוא רצה", המשיך ברנהרד, "אף לא הצענו לו. שמא כסף משנה היה את דעתו ?".

"כלל וכל לא", ענה אביו. "מעודי לא פגשתי באיש כה ישר, לוּ רצה כסף, עשיר היה מזמן, "אולם עקשנותו היא לפלא בעיני" אמר גוסב.

"הו לא, אבא" אמר ברנהרד. "ידועה סיבת סירובו. 'אין הוא רוצה שבתו תינשא לגוי גמור', כך אמרה לי אביגיל".

"אם כך", ענה גוסב, "'יצא המרצע מהשק'. כסְפִי כשר לתרומות ועזרה לקהילה היהודית שלנו, אך בני אינו כשר לבוא בקהל ה'".

"הסר דאגה מליבך אבי", אמר ברנהרד. "הדברים עתידים להסתדר מאליהם. אם אביגיל היא זיווגי מהשמיים, אין איש שימנע זאת".

"אשרי המאמין", אמר האב כאשר ניצבו בפתח דלת ביתם.

שיינה-לאה קיבלה את פניהם בדאגה רבה, מבט אחד בפניהם הספיק לה לדעת שמלאכתם לא צלחה.

אוגוסט 1921

שעת בוקר בבית הרב. אביגיל אספה מעט מחפציה ותחבה אותם לתוך מזוודה בָּלָה, שידעה ימים טובים יותר. לאימהּ סיפרה אמש שדעתה איתנה לבלתי רצות להישאר בביתם. גם אם לא יקבלוה בבית ברנהרד, לא תשוב לכאן יותר. אביגיל ניגשה למטבח ולקחה את סינַרָה של אימהּ. "שיהיה לי משהו לזכור אותך יום-יום", אמרה, וביקשה מאימהּ מעט כסף לנסיעה. הרבנית שיינפלד הוציאה מארנקה את פרוטותיה האחרונות שיועדו לקניות לכבוד שבת. נשקה לבתה לפרידה. חשה בליבה שלא תראה את בתה לעולם.

בביתו של גוסב, ישבו הוא ורעייתו לארוחת הבוקר, כהרגלם זה שנים רבות.

ברנהרד הגיע רגעים אחדים לאחר מכן. מזג לעצמו קפה מהול במעט חלב. סוכר לא אהב אף פעם. "אין זה מוסיף לבריאת הגוף מאומה". כך נהג לומר תמיד כשהציעו לו סוכר.

פעמון הדלת זמזם בעקשנות. ברנהרד ניגש לפתוח את הדלת. בפתח הבית ניצבה אביגיל. "באתי להינשא לך", אמרה בפשטות.

"כך יהיה וכך יקום" אמר ברנהרד. לאושרו לא היה קץ. גם שיינה- לאה מחתה דמעות-אושר. גוסב הוסיף בחיוך, כשההתרגשות נשמעת היטב בקולו, "אמרתי לך שזוהי מלאכה שאין קלה הימנה" .

המשך יבוא

תגובות