אביגיל חלק שני

אביגיל חלק שני

29 בנובמבר 1922 בית החולים ליולדות, פרנקפורט, גרמניה

השעה 11:55

על  מִטַּת היולדות בבית החולים, שכבה אישה גדולת- מְמַדִּים. דומה שֶׁכְּרֵסָהּ עמדה לפקוע מאליה. מנהג קבע עשתה לה אביגיל בבית חמותהּ, שיינה-לאה. טעימה מכל מאכל ומאכל. "זה בשביל התינוק אמרה". שיינה-לאה לא שמעה מעודה שתינוק שטרם יצא לעולם, אכל ברבורים ושליו ודגים. היה זה הרגלה עוד מבית אביה "לטעום" מכל דבר מאכל המזדמן לידה. עתה ה"טעימה" הבלתי פוסקת, נתנה את אותותיה. אביגיל כמעט הכפילה את משקלה.

"תלחצי, תלחצי" אמרה האחות המיילדת. "עוד עוד!" פקדה.

אביגיל עשתה מאמצים כבירים עד שפרקי אצבעותיה, שאחזו במסעד המיטה, הלבינו כפניו של בר-מינן.

ראשו של עולל בצבץ מבין ירכיה של אביגיל. שניות אחדות לאחר מכן כבר היה בידיה של המיילדת.

מחוגי השעון בחדר היולדות הצביעו על השעה שתים עשרה בדיוק.

"בת יפהפייה יש לנו כאן", אמרה המיילדת. "בעוד דקות אחדות, המשיכה המיילדת, "תצא הפלצנטה (שִלייה) ותוכלי לנוח". מבטה של המיילדת הופנה אל ירכיה של אביגיל. השלייה אמנם יצאה, אך בעקבותיה "השתרך" תינוק נוסף. הפעם היה זה בן זכר . מחוגי השעון בחדר היולדות הצביעו על השעה שתים עשרה וארבע דקות.

שמונה ימים לאחר מכן התקיים בבית הכנסת הסמוך טקס ברית המילה של הרך הנולד ונקרא שמו בישראל הַנְס-אהרון. ושמה של אחותו התאומה - רֶבֶּקָה.

הערת שוליים

בחלוף קצת למעלה משנה, הגיעו שני קצינים מהתעשייה הצבאית הגרמנית, וביקשו ממר ברנהרד קרוננברג, לעבוד כמדען עבור הצבא להגדלת היקף הנשק לסוגיו, זאת לאחר שגרמניה התרוששה מכלי הנשק שברשותה, וכן בשל האיסור להתחמש מחדש על פי הסכם *ורסאי* וכן בסנקציות שננקטו נגדה.

גרמניה החלה לבנות בחשאי את הצבא ובעיקר את כלי הנשק, ולשם כך נזקקו ללא מעט מדענים. אחד מהם, כאמור היה ברנהרד, אשר בהסכמת רעייתו, אביגיל, ובתמיכת הוריו ג'וסף ושיינה לאה קיבל עליו את התפקיד.

במסגרת תפקיד זה הוצרכו ברנהרד ומשפחתו לעבור להתגורר בעיר היידלברג, בשל קרבתה לאזור התעשייה  הצבאית החשאית של גרמניה.  ע"כ

העיר היידלברג גרמניה חורף 1937

"רֶבֶּקָה! גשי לראות מי מצלצל בדלת", אמרה אימי. בטרם הספקתי לרדת מחדרי שבקומה השנייה, פסק קולו של הפעמון. במקום הצלצול נשמעו דפיקות עזות שהלכו וגברו. פתחתי את הדלת ולאולם הכניסה הרחב פרצו שני חיילים גרמנים.

"היכן מר קרוננברג?", הם שאלו. "איני יודעת" עניתי. "טרם חזר מעבודתו". "אימא"! קראתי בקול, "רוצים את אבא".

אימי, אביגיל קרוננברג, שעֲבַת בשר הייתה, בלשון המעטה, התנהלה בעצלתיים מהמטבח, תוך כדי ניגוב ידיה בסִינַרָהּ הבלוי, שידע ימים יפים יותר. שנים רבות אבא מבקש מאימי להחליף את הסינר הזה, אולם אימי בֵּשֶלָהּ. איני יודעת מה החיבה היתרה שרכשה לסינר זה. אנחנו משפחה אמידה למדי ורכישת בגדים או מצרכי-מותרות, היו מעשים דבר יום ביומו. על אחת כמה וכמה-  רכישת סינר... לאלוהים פתרונים.

"במה אני יכולה לעזור אדוני הקצין", פנתה אימי לאחד מהחיילים שדרגתו הייתה גבוהה מחברו. "בעלך, מר קרוננברג, לא הגיע היום לעבודה ואנו דואגים שמא קרה לו דבר מה", ענה הקצין, שהציג את עצמו בשם 'סא"ל קורצוויל'.  "אשאיר לך מספר טלפון, וכאשר מר קרוננברג יגיע אִמְרי  לו שיתקשר אלינו בהקדם".

שני החיילים עזבו את ביתנו. אימי נשארה נטועה במקומה. כמתאגרף שזה- עתה חטף מכת-וו אדירה, ובעוד שנייה אחת יקרוס אל רצפת הזירה ללא יכולת לקום.

רצתי במהירות אל המטבח והבאתי בידי האחת כוס מים, וביד השנייה כסא.

לאחר מעשה, ולאחר שנרגעה מעט, התחילה אימי למלמל בינה לבין עצמה. "היכן הוא יכול להיות", "מדוע לא הגיע לעבודה", שמא ארעה לו תאונה כלשהי"? , כך חזרה בינהּ לבינהּ עד שדעתה נתיישבה מעט.

פעמון הדלת שב וצלצל קלות ומיד נפתחה הדלת, ניתרנו שתינו, אימי ואני, אל עבר הדלת, אך היה זה אחי "הקטן", הַנְס, שחזר מבית הספר.

הנס, לא היה ממש קטן ממני. הוא נולד באותו היום ובאותה השעה בה נולדתי, רק ארבע דקות הפרידו בינינו. אנחנו תאומים "זהים" (לא ממש, אבל הכי קרוב ל"זהים"). אבא תמיד אמר שלולי שערי הארוך הוא לא היה מצליח להבחין ביני לבין הַנְס.

הערב ירד לאיטו על ביתנו ברובע השקט  שבפאתי העיר הקטנה היידלברג. פנסי הרחוב החלו לדלוק בזה אחר-זה, ופתיתי שלג ניבטו בהשתברות קרני האור של הפנסים. קמעה-קמעה התכסה הרחוב במעטה לבן,  ומכוניות שעברו אחת לכמה זמן חרצו את סמני גלגליהן על המשטח הלבן והנהדר. בכל שנה בזמן כזה, היינו יוצאים, כל המשפחה, להתענג על המראה הבתולי של השלג. אולם העדרו של אבי שעות רבות, הסיט את המחשבות המרנינות לדאגה שהלכה והתעצמה ככל שנקף הזמן. בשל אופי עבודתו של אבי, (שהומלץ לעבודה זו ע"י דיקן האוניברסיטה) מדען בתעשיית הנשק הגרמנית, היינו בין יחידי- הסגולה שזכו להתקנת טלפון, מצרך נדיר באותם ימים. תהינו מדוע אבא לא מתקשר, כפי שעשה בכל פעם שהתעכב, או בעת שהיה בנסיעה ארוכה מטעם מקום עבודתו.

אימי המשיכה בבישוליה והכינה את המטעמים האהובים על אבא.  לפתע נזכרה שחסר לה תבלין כלשהו. "רֵבֶּקָה" אמרה אימא, "תשגיחי על התבשילים שלא יחרכו, ואני ארד למוסך (ששימש גם כמזווה), להביא משם מספר פריטים". אימא הדליקה את האור במדרגות היורדות אל מרתף הבית. צעדיה הכבדים נשמעו אף על השטיח הרך שציפה את המדרגות.

צריחה מקפיאת דם נשמעה מתוך המרתף. "רבקה! הנס! הזעיקו מיד את המשטרה, רצחו את אבא!",  אמרה אימא, והִתמוטטה.

מנהיים, גרמניה  1937 

הממונה על מפעל הנשק, סא"ל קורצוויל, ישב במשרדו והמתין בדריכות רבה לקבלת  הודעה כלשהי בדבר היעדרותו, של ברנהרד קרוננברג, זה שלושה ימים.  לפני יומיים נסע הוא עצמו לביתו של ברנהרד שבהיידלברג, כדי לברר את סיבת העדרו, אך תדהמתה של רעייתו של ברנהרד העידה כאלף עדים, שאכן קרה לו דבר מה. קורצוויל יכול היה להתקשר בטלפון, אך לא רצה להדאיג את בני משפחתו של ברנהרד.

 הטלפון המיוחד שבמשרדו צלצל.  מעברו השני של הקו נשמע קול נשי שדיבר בהתרגשות רבה.

"האם זה מר קורצוויל?", שאל הקול מעברו השני של הקו. "כן גברתי", ענה קורצוויל ושאל, "מי את גברתי, ומה אני יכול לעשות למענך?".

"מדברת גברת קרוננברג, רעייתו של ברנהרד", אמרה בהתרגשות רבה. והוסיפה בבכי, "רצחו את ברנהרד, ברנהרד נרצח !" חזרה על דבריה מספר פעמים.

"הרגעי גברתי הרגעי, אמר קורצוויל והוסיף "אהיה בביתך תוך שעה".

היידלברג, גרמניה  1937

"הו, תודה לך, אדוני,  שבאת", אמרה אביגיל לוולפגנג קורצוויל, שעמד על סף ביתהּ, והוסיפה, "כנס בבקשה". על פניה העייפות, ועיניה הלאות של אביגיל, ניכרו אותות האסון שנתרחש לפני יומיים. "סַפְּרי, בבקשה, את שאירע", אמר קורצוויל.

"ובכן" פתחה ואמרה, "מספר דקות לאחר שיצאת את ביתנו, ירדתי למוסך, שמשמש גם כמזווה, לקחת דבר-מה, ולעיני נגלה מחזה מזוויע: על הארץ, בקרבת המכונית, הייתה מוטלת גופתו של ברנהרד, כשבבטנו נעוצה סכין". קולה של אביגיל רעד מהתרגשות.  "על קירות המוסך ועל המכונית, המשיכה ואמרה, "היו מרוחות כתובות: יהודים החוצה ! צעקתי לילדי, רבקה והנס, לקרוא למשטרה, ויותר איני זוכרת דבר". סיימה רבקה את תאור רצח בעלה.   

"אני מצטער שכך הם פני הדברים". אמר קורצוויל, ופניו הביעו צער עמוק. "רחשתי הערכה רבה לבעלך". קורצוויל הוסיף: "אעשה כל שביכולתי לסייע לך בסידורי ההלוויה ובכל עניין ככל שאֵדָרש".

"תודה לך איש רב-חסד", אמרה אביגיל. "נאה מאוד מצידך". "אולי", הוסיפה ואמרה: "אולי תוכל לברר עבורי היכן אביו של ברנהרד. ניסיתי להתקשר אליו מספר פעמים ולא הייתה תשובה מביתו".

הפעם האחרונה, ששיינה-לאה וג'וסב ביקרו בביתם, הייתה בשנת 1934, אולם מאז פרסום ההגבלות החדשות של ממשלת גרמניה, הידועות בשם "חוקי נירנברג",  נבצר מהוריו של ברנהרד לבקרם. אחת לכמה זמן שוחחו בטלפון, אך לאחרונה גם צורת קשר זו אבדה לה.

"אעשה זאת ברצון אמר קורצוויל, עוד משהו שאל?

"איני רוצה להטרידך יתר על המידה", אמרה אביגיל, "רוצה אני לנפוש מעט בצרפת אצל גיסי פיטר, אחיו של ברנהרד". "יודע אתה" המשיכה בדבריה, "כי אין לי איש מלבד ברנהרד. עתה שהלך לעולמו אני חסרת אונים לגמרי".

"אראה מה אוכל לעשות" אמר קורצוויל. חשב בליבו שזה המעט ביותר שאפשר לעשות עבור משפחתו של ברנהרד, שתרם רבות לתעשיית הנשק הגרמנית.