סיפורים

בכניסה לביתו היה מושלך עיתון "דבר". אהרון היה מנוי על העיתון. כדרך שעשו כל עובדי אחד ממפעלי הכימיקלים שבמפרץ חיפה, שם הוא עובד כפועל ייצור למעלה מ – 20 שנה, מאז הגיע ארצה בשנת 1946. תחילה עבד במפעל תחת שלטון אנגלי, ומשקמה המדינה – תחת אחריותו של אחד היצרנים שקיבל זיכיון מהמדינה.

כל בוקר לאחר התפילה - כדבר שבשיגרה - היה מכין לו כוס קפה עם חלב, מעיין מעט בעיתון בהמתינו לרכב ההסעה למִפְעַל. רעייתו, הנייה, נמה עדיין בחדרם. כך גם ארבעה מששת ילדיו שהיו בחופשת "החופש הגדול" מבתי הספר. שני ילדיו הגדולים, תאומים בני עשרים, היו קצינים באחת מיחידות צה"ל בדרום הארץ.

בבוקר זה, עקב התענית, לא התכוון ללכת לעבודה ולא הכין קפה. צם הוא, כהרגלו בכל הצומות. עתה זמנו היה בידו לקריאה בעיתון בעיון רב משאר הימים. קרא את העמוד הראשון. דפדף לאחרון, ופִשְפש גם בין קרביו של העיתון. לאחר שנלאה מעט מגיבובי המילים שחלקם היה, בעיקר, פרשנויות על המלחמה האחרונה. כל פרשן קשר כתרים משלו לחיילי הצבא ומפקדיו על "מלחמת הבזק" ,"הניצחון המזהיר" וכל כיוצא בזה תיאורים מלהיבים, שהיו טובים לשעתם. עתה שחלפו ששה שבועות מהמלחמה, לא ראה טעם לדִּישַתָּם של העיתונאים והפרשנים. "צריך לעסוק בעתיד ולא להתרפק על ניצחון-העבר", חשב בקול רם..

חזר לעמוד הראשון ע"מ לקוראו בעיון רב. וקִפל את העיתון לארבעה רבעים. זאת לדעת: גיליון העיתון "דבר" גדול היה למדי – כגודלה של טלית קטנה. אמה על אמה וחצי כלומר: אורכו כשמונים סנטימטרים ורוחבו – יותר מחצי-אורכו.

קרא "רבע" אחד ועבר למשנהו. הפך את העיתון על פניו וקרא את שני ה"רבעים" הנותרים.

ב"רבע" האחרון של העמוד הראשון, צדה את עינו מודעה גדולה שאותיותיה כאותיות של "קידוש לבנה". ולפליאתו- גם שמו שלו - הַנְס קרוננברג, ומקום לידתו-פרנקפורט הופיע במודעה. לבד ממשפחתו וחבריו במחנה ההשמדה, איש לא ידע כי שמו "הנס" כולם קראו לו בשמו אהרון. תמה בליבו: "מי זו משפחת גולדמן מירושלים שמחפשת אותו?, ומה לו ולהם?"

תחילה חשב שזו רבקה, שאולי התחתנה ושינתה את שם משפחתה, אולם שלל זאת על הסף. הן הוא עצמו ראה שהן, רבקה ואמו, היו ב"דרנסי", וקלושים הסיכויים שהצליחו להימלט ללא פגע.

"אולם פטור בלא-כלום אי אפשר", אמר לעצמו. "צריך לכתוב", הוסיף. "אולי הדבר יסייע לאדם אחר.. מכך אין להתעלם". אהרון קרוננברג לקח בידו עיפרון ונייר התיישב אל השולחן, שבפינת האוכל הקטנה, והחל לכתוב בידו השמאלית, אהרון היה איטר יד ימינו.

"לכבוד משפחת גולדמן, שלום וברכה". כתב בשוליו העליונים של הדף.

"שמי אהרון (הנס) קרוננברג", הוסיף וכתב, "מהעיר פרנקפורט בגרמניה"

"אשמח לעזור בכל דבר ועניין", סיים את מכתבו הקצר.

"לכשתתעורר הנייה", אמר לעצמו, "אבקש ממנה – בדרכה לצרכנייה – לשלוח את המכתב". וכך היה.

יום ראשון ה-13 באוגוסט 1967 ירושלים.

רבקה גולדמן ומשפחתה סיימו את ארוחת הערב. לאחר ניקיון המטבח והכלים יצאה, כהרגלה מדי יום, לטיול רגלי קצר עד קולנוע "סמדר" וחזרה. בשובה מהליכתה הציצה אל תיבת הדואר שהייתה מלאה למדי במכתבים. בעלה אברי היה נמען של כל המכתבים. אולם דבר-דואר אחד צד את עינה. היה זה מכתב שחותמת הדואר שלו הייתה מהעיר חיפה.

בידיים רועדות מהתרגשות קראה את תוכנו. כתב-היד דמה להפליא לכתב-ידה שלה. ידעה לבטח עתה כי אחיה הנס (אהרון קרוננברג) חי .

"אברי!" קראה לבעלה בהתרגשות, "אני רוצה ללכת לדואר המרכזי לשלוח מברק לחיפה".

"וכי אין העניין סובל דיחוי?", שאל. "יודעת את שמאוחר וקשה להשיג מונית לעיר!".

"אין הדבר סובל דיחוי אף לא רגע", אמרה. "אני רוצה להיפגש עם אחי, נפשי יוצאת אליו", מדביקה את אברי בהתרגשותה.

"כך נעשה" אמר אברי. שמח שעתה תגדל משפחתו. את כל קרוביו השאיר באמריקה ומאז עלותו לארץ עם רעייתו, לא מצא קרוב משפחה בר-שיח כלבבו.

"אל הנס קרוננברג. אני אחותך רבקה. רוצה להיפגש מהר ככל האפשר". כך היה תוכנו הקצר של המברק ששלחה רבקה לאחיה אהרון קרוננברג.

יומיים לאחר מכן, קבלה מאחיה מברק: "אמתין לך בתחנת הרכבת של חיפה, כל יום משעה שלוש ואילך".

איחוד מחדש

תחנת הרכבת - חיפה

אוגוסט 1967

איש חסון ורחב כתפיים, שצלקת בצידו הימני של מצחו, המתין לבואה של הרכבת מירושלים. לבוש היה בבגדי–פועלים, חולצה ומכנסי חקי של "אתא". נקיים ומגוהצים למשעי. רצה לקנות חולצה לבנה לכבוד רֵבֶּקָּה, אך לא היה סיפק בידו.

הרכבת נתאחרה מעט. ידע כי הרכבת מירושלים עֲצֵלָה למדי. כמוה כַּגָּרִים בירושלים. זוחלת לה באטיות עד בית-שמש, ממתינה מחצית השעה לַרכבת מתל-אביב שתחלוף על פניה. אח"כ מחדשת היא את נסיעתה עד העיר לוד ונוסעיה מתבקשים "להחליף רכבת". כך יכולה הנסיעה, מירושלים לחיפה, להתארך כמחצית היום – ואף יותר.

לבסוף הגיעה. כך דרכן של רכבות. כַּמֶלֶך המשיח. גם אם תתמהמהנה - הן תגענה לבסוף.

עיניהם נפגשו עם רִדְתָּהּ מהרכבת. עמדו חבוקים שעה ארוכה. ללא מילה. ללא דמעה. רק עיניהם "דיברו". "דו-שיח" שאיש לא יבין את פשרו לעולם. רק הַנְס ורֵבֶּקָּה.

לאחר מעשה, המתינו כמחצית השעה לאוטובוס אשר יִיקַחֶם אל ביתו של אהרון – ב"הדר הכרמל". בין לבין, לעג לה על איטיותה של "הרכבת הירושלמית", כלשונו. רבקה לעגה לו, מינה וביה, על איחורו של "האוטובוס החיפאי", כלשונה. כך- כתמיד, נעשו "שָוִוים".

הנייה, רעייתו של אהרון, קבלה את פניה בחיוך רחב ובעיניים טובות. גם ארבעת ילדיה של הנייה עלצו לקראת דודתם "החדשה".

לאחר לגימת כוס צוננים, פתחה רבקה בשיחה על דא ועל הא. למנוע מהנס את השאלות שלא רצתה לענות עליהן. את השאלות על המחנה ההוא. מעולם לא ספרה לאיש את שהיה. אף בעלה, אברי, שהצילהּ מהמחנה, לא ידע בפרוטרוט. עתה לא רצתה לספר לאיש. אף לא להנס. חשבה : "הוא עצמו היה במחנה ההוא. אין הוא זקוק לשאלות ואין היא נדרשת לתשובות".

רבקה, לאחר דקות של שתיקה ארוכה, פנתה במפתיע לאהרון, ובלא הקדמות מיותרות: "תגיד אהרון", אמרה בנימת שְאֶלָה-חקירה. "היודע אתה משהו על סבא יוסף וסבתא שיינה לאה"?.

"יודע אני", ענה.

"נו?"...

"ובכן, איך אומר זאת?", ניכר היה בפניו שקשים עליו הדברים. "סבא וסבתא, מתו במחנה עבודה בגרמניה". לא רצה לצערהּ ומיעט בפרטים ככל האפשר.

ומנין לך כל זאת?" שאלה?".

"במפעל בו אני עובד", אמר אהרון, "היה איזה אדם בגיל העמידה, יליד פרנקפורט, שהכיר את ג'וסב ושיינה-לאה. וכאשר שמע את שם משפחתי, סיפר 'כי היה אתם במחנה בוכנוולד, וראה שהם לא שרדו". "מאז שנודע לי", המשיך אהרון, "אני מדליק 'נר זיכרון' ביום הקדיש הכללי, ומתפלל לעילוי נשמתם".

"גם אני אעשה כך", אמרה רבקה כשדמועות זולגות מעיניה היפות. והוסיפה: "אבקש מאברי, בעלי, שיתפלל בביה"כ לעילוי נשמתם".

בנותיו הקטנות –של אהרון-, אחת בת עשר והשנייה בת שבע, התרפקו על דודתם, רבקה, כתינוקות שקיבלו צעצוע חדש. לפתע שינתה רבקה את "כיוון השיחה:"

"אז אנחנו לא 'שווים' (זֶהִים) כל כך", אמרה-שאלה.

"מדוע את אומרת זאת ?", שאל הנס.

"לי יש שישה ילדים, ולך, כפי שאני רואה, רק ארבעה", ענתה. "אז אנחנו לא 'שווים'".

"טועה את יקירתי", אמר. "גם לי יש שישה ילדים . שני הגדולים בצבא. הם תאומים" הוסיף בגאווה.

"אם כך אנחנו 'שווים-שווים'", קבעה בפסקנות.

"כן. "שווים-שווים'". הסכים עם רבקה. ידע לְמָה כִּיוְונָה דבריה. כבר מילדותם, בהיידלברג, עשו הכל יחדיו כאיש אחד. שניהם היו איטרי יד ימין. כל מלאכה או כתיבה עשו בידם השמאלית.

גם כשנפצע במצחו במעקה המרתף, בביתם. הרגישה היא כאב במצחהּ.

רק כאשר הבחינו בעצמם, ורק לאחר שהחלו ניצני נַשִׁיוּתָּהּ של רבקה להֲבְכִּיר. חדלו לרחוץ יחדיו, או לשכב זה לצד זו באותה מיטה.

גם כאשר השיג אותה בתחרויות-ריצה בבית הספר, המתין לה צעדים אחדים לפני "קו הגמר". רק כאשר הגיעה, חצו יחד את "קו המטרה". תמיד היו "שווים".

אהרון תהה בליבו אם גם במותם יהיו "שווים" בהפרש 4 דקות כפי שנולדו.

לפעמים "התלוצץ" עם עצמו על כוחו של היושב במרומים:

"אלוהים ממית ומחייה", אמר לעצמו. "אך אינו 'מתעסק' בפרטים הקטנים, ומאי נפקא לו לריבון העולמים רגע לכאן או רגע לכאן?".

רבקה והנס נדברו להיפגש זו אצל זה, ולהיפך, פעם אחת בחודש. לפחות.

אחרית דבר

בית החולים "ביקור חולים" ירושלים.

כ"ט בנובמבר 2000 השעה 11:58 בדיוק.

בחדר מספר 9 בבית החולים הוותיק, שבמרכזה של ירושלים, שכבה קשישה כבת שמונים, רבקה גולדמן, ונשמה את נשימותיה האחרונות. ליד מיטתה עמד בנה הבכור דניאל שהוזעק מעבודתו – במשרד החוץ – לפני כשעתיים. מכשיר המוניטור השמיע צלילים קצובים של פעילות-לב תקינה לחלוטין. ואולם מדי-פעם המכשיר "השתגע" מעט, אך שב לפעול כהרגלו. סיפרו לה פעם כי כאשר מגיעה שעתו של אדם להיפטר מהעולם הזה, עוברים כל חיו "כמו בסרט" במהירות הבזק. רבקה לא חשה כך.

כל שזכרה היה - כיצד שכבה במחנה ההוא ללא יכולת לנוע. כיצד "ראתה" את מלאך המוות אולם זה סר ממנה. תהתה אם הגיעה שעתה מדוע אינה רואה "אותו". "מעניין אם הוא יבוא "ואראנו", חשבה לעצמה. לא פחדה למות. אז, במחנה, כבר "מתה" פעם . הרגישה בעצמה שכל השנים שחייתה מאז, נִּתְּנו לה במתנה גמורה – אך מתנה ע"מ להחזיר. מעין פיקדון זמני שאפשר ליהנות מפירותיו.

והוא בא. מלאך המוות בכבודו ובעצמו. לא זה שהיה אז במחנה שחרבו שלופה בידו, אלא זקן בעל הדרת פנים ועיניים טובות. עמד מולה ואמר: "רֵבֶּקָה ! את מתבקשת לישיבה של מעלה, ובאתי ליטול את נפשך!".

"נטילת נשמה זו", שאלה רבקה. "כואבת היא?".

"כלל וכלל לא", ענה בעל העיניים הטובות. "קלה היא כהוצאת שערה מתוך כוס חלב". הרגישה יד מתחת לאפהּ, קראה את הקריאה המפורסמת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". וְנָּדָּמָה. גם מכשיר המוניטור נָּדָּם. הראה את השעה שנדם ליבה 1200 בדיוק.

במרחק 4 חדרים משם בחדר מספר 13 שכב קשיש אף הוא כבן שמונים, שנשם בכבדות. היה זה אהרון (הנס) קרוננברג, אחיה התאום של רבקה גולדמן. מהרהר היה מה מצבה של אחותו רבקה. לפני מספר שנים העתיק את מגוריו מחיפה לירושלים. בניו ובנותיו נישאו זה מזמן, ואף זכה לראות נכדים ונינים. עתה בערוב ימיו רצה להיות ולחיות ליד אחותו רבקה. את הרהוריו קטע דניאל שנכנס והודיעו על מותה של רבקה.

"באיזו שעה?". שאל אהרון את דניאל.

"מעניין", חשב דניאל בליבו. "מעניין מה מדאיג את דוֹד-אֲרוֹן (כך קראו לו תמיד "במלעיל" ובהשמטת ה"הא") שהוא זקוק לִידַע את השעה?".

"שתים עשרה בדיוק". ענה דניאל.

"ומה השעה עכשיו?", שאל אהרון.

"שתים-עשרה ושלוש דקות" ענה דניאל.

"בדיוק?" שאל אהרון קרוננברג. "בדיוק". ענה דניאל.

אהרון צחק. זכר את קביעתו שהיושב במרומים אינו מתעסק בפרטים קטנים. פעם תהה בליבו אם ילך לעולמו בהפרש 4 דקת מרבקה. אותו הפרש בו נולדו – לפני 78 שנים בפרנקפורט. נשימתו כבדה עליו. רופא קבע את מותו בשעה 12 ו- 4 דקות בדיוק.

===============

בחייהם ובמותם

דקה אחת לאחר מכן בכניסה לבית החולים "ביקור חולים"

"מה לך כי התמהמהת זמן כה-רב?", שאלה רבקה את אהרון (הנס).

לא המתינה למֲעֲנֶה. שילבה זרועה בזרועו וריחפו להם בשמי ירושלים. סבבו אל גרמניה, פולין. הושיטו "יד" לשיינה-לאה, לאביגיל, לנפתלי (ברנהרד) ויוסף קרוננברג. ויחד עלו מעלה-מעלה....

אל מקום שאין גבוה הימנו. אל הרקיע השביעי.

אל תחת כסא הכבוד.