פייגה/דוב בער חלק א'
י' בחודש כסלו תשל"ב
כבכול בוקר, גם בבוקר זה החל דוב-בער את סידוריו לקראת היציאה לתפילה. אך בניגוד לפעמים הקודמות, לא ניגש לנשק את רעייתו במצחה. פייגה שקועה הייתה בחלומותיה, כאשר רעש של התפוצצות זכוכית העיר אותה בבהלה.
תחילה לא ייחסה לכך חשיבות רבה, אולם לא חלפה מחצית הדקה, ושוב נשמעו בזו-אחר-זו התנפצויות של כלים. תחילה חשבה שאולי קולות ההתנפצות נובעים מדירת שכניה מהקומה השנייה, שהרי עניין שבשגרה היה שהילדים הקטנים היו מפילים כוס או צלחת אל הרצפה. אולם הרעש גבר, וחלקי זכוכית וחרסינה הגיעו עד לפתח חדר השינה.
פייגה עטתה מעל לכתונת הלילה שלה חלוק, ויצאה אל המטבח. המראה שנגלה לעיניה היה כסצנה הלקוחה מחלום רע. דוב-בער, לבוש עדיין בפיג'מה שלו, עמד ליד ארונות המטבח, ובזה-אחר-זה הוציא כלים ושבר אותם בחמת זעם. אישוני עיניו התרחבו, וגון עיניו הכחול הפך לשחור. בעתה אחזה בפייגה, אך היא ניסתה לשמור על קור-רוח.
"דוביק! דוביק!" קראה פייגה, ושאלה: "מה קרה לך?"
דוב-בער הביט בעיניים מוזרות בפייגה, התיישב על הרצפה והליט את פניו בידיו.
"אני רוצה את אימא! אני רוצה את אימא!" קרא בבכי קורע לב.
במוחה של פייגה הבזיקה לפתע המחשבה, שאפשר שהכדורים במגירתו, הם תרופה למחלה כלשהי אשר ממנה הוא סובל. במהירות רבה ניגשה אליה ופתחה אותה, לקחה משם כדור ואילצה את דוב-בער ליטול אותו עם כוס מים.
אט-אט, החל חוזר לעצמו. פייגה החזיקה בידו והוליכה אותו אל המיטה. כעבור דקות אחדות הוא נרדם וישן שינה עמוקה. פייגה לקחה מטאטא ויעה, והחלה לאסוף את שברי הזכוכית שהיו פזורים כמעט בכל רחבי הבית.
פייגה חשה חרדה עמוקה וחששה גם מאפשרות של אלימות פיזית כלפיה, שהרי מעולם לא ראתה מחזה כזה. רק לאחר שעות אחדות נרגעה וניגשה להכין את ארוחת הצהריים.
הרעש מהמטבח העיר את דוב-בער משנתו. הוא ניגש לכיור, נטל את ידיו, בירך את ברכות השחר ולבש את בגדיו. נטל בידו את טליתו ואת תפיליו ופנה לעבר הדלת.
" דוב-בער, לאן אתה הולך?" קראה פייגה אחריו.
"להתפלל שחרית, כרגיל."
"היודע אתה מה השעה?"
הוא הביט לכיוון השעון התלוי על הקיר, השעון הראה את השעה 12:45. דוב-בער תמה תמיהה גדולה, כיצד ישן שעות כה רבות. מעולם לא איחר לתפילת שחרית, לפלא היה הדבר בעיניו.
"חבל שלא הערת אותי."
"גם אני התעוררתי רק לפני דקות מספר." שיקרה פייגה. היא הבינה שאינו זוכר דבר ממה שאירע והדבר הטריד מאוד את מחשבתה. חשבה לספר לאימה את שקרה, אך העדיפה לחשוב שזה מקרה חד-פעמי.
"טוב, אתפלל כאן בבית ואחר-כך אלך לישיבה."
"אני מבקשת שלא תלך היום לישיבה, נראה שאינך חש בטוב." אמרה. "אחרי התפילה, נאכל יחד ותחזור למיטתך למנוחה לפחות עד מחר."
"יהי כן." אמר דוב-בער, שתמיד מילא אחר רצונותיה.
יום-אחר-יום דאגה פייגה שייטול את תרופותיו. בלבה קיוותה שמקרה זה לא יחזור על עצמו.
אך המקרה הבא לא איחר לבוא.
*****
י"ח בחודש כסלו תשל"ב, השעה 16:00
שרה-לאה, שסיימה את משמרת הבוקר בבית החולים ביקור-חולים, הגיעה לפני דקות אחדות לביתה. כשמונה ימים חלפו מאז ראתה את פייגה. רגילה הייתה לראותה אחת ליומיים או שלושה, אך למרות המרחק הקצר לביתה של פייגה, לא הצליחה להגיע אליה מפאת מחלת השפעת שתקפה את בנה הקטן יהונתן.
משסיימו הילדים לאכול, קראה שיינה-לאה לדבורק'ה, בתה בת החמש-עשרה ואמרה לה: "אני מבקשת ממך שתיגשי לבית של פייגה'לה, ותשאלי אותה אם הכול בסדר אצלם. אל תתעכבי בשום מקום וחזרי מהר למסור לי את תשובתה."
"כן, אימא." אמרה דבורה, ויצאה לדרכה אל ביתה של פייגה.
דבורק'ה נקשה על הדלת מספר פעמים, אך לא היה מענה. כל החלונות היו מוגפים ולא נשמע כל רחש מתוך הבית.
"אין איש בבית." אמרה דבורה לאימה, בעודה מתנשפת.
לבה של שרה-לאה לא נתן לה מנוח, הרגישה שמשהו לא בסדר. היא לקחה את העתק המפתח של הבית שברחוב הרב שמואל סלנט – שתמיד תלוי היה בביתה מאז סעדה את אביה זצ"ל – לבשה את מעילה ואמרה לדבורק'ה: "תשמרי על אחותך הקטנה ועל יהונתן. אני אחזור בתוך דקות אחדות."
שרה-לאה נקשה מספר פעמים על דלת ביתה של פייגה, אך ללא מענה. היא הוציאה מתיקה את המפתח של הדירה ופתחה את הדלת לרווחה.
לעיניה נגלה מחזה מחריד ומזעזע; המטבח ופינת האוכל הנמצאים בכניסה, היו זרועים שבר והרס. שברי זכוכיות היו פזורים בכל מקום, השולחן והכיסאות היו הפוכים, וארונות המטבח פתוחים לרווחה ומרוקנים מכול תכולתם.
לבה פעם בחוזקה עת שמה פעמיה אל חדר השינה של בתה. לחרדתה הרבה גילתה שרה-לאה את בתה, שוכבת במיטה ללא ניע כאשר כולה חבולה מכף רגל ועד ראש, נושמת אך בקושי. מכיוון שלא מותקן היה טלפון בביתה של פייגה, שרה לאה פתחה בריצה לעבר המכולת הסמוכה של אלטמן, וביקשה מבעלת המכולת רשות לשוחח בטלפון.
שרהה-לאה חייגה לבית-החולים בו עבדה, אל חדרו של דוקטור נאסר יוסוף, ערבי נוצרי שעבד עמה בבית-החולים למעלה מעשר שנים, וידיד קרוב של משפחתה.
לאחר שניות אחדות נשמע קולו של דוקטור יוסוף.
"שלום, במה אני יכול לעזור?"
מדברת ד"ר שורל'ה. (כך קראו לה בעבודה).
"אני מבקשת שתגיע כמה שיותר מהר, בעצמך וללא מלווים, עם 'האמבולנס השקט' לרחוב הרב שמואל סלנט."
"מה קרה?"
"זה דחוף מאוד. אסביר לך כשתגיע, ואל תשכח להביא את תיק הרופא שלך."
בהכירו את שרה-לאה, דוקטור יוסוף ידע שאין טעם להמשיך ולשאול. ניגש מיד למחלקת רכבי ההצלה וביקש את "האמבולנס השקט". זה ניתן לו ללא שהיות וללא מלווה.
חלפו כארבע דקות מעת שהתניע את האמבולנס ועד שהגיע אל רחוב הרב שמואל סלנט, שם המתינה לו שיינה-לאה. הוא נטל את תיקו, ויחד נכנסו לבית, היישר אל חדרה של פייגה.
לאחר בדיקה גופנית מדוקדקת, הודיע דוקטור יוסוף שאין מנוס אלא להעבירה במהירות לבית-החולים.
"איני מעוניינת שתעבור דרך חדר-המיון." אמרה שרה-לאה. "אני מעדיפה להעבירה ישירות למחלקתך, ללא רישום, שם נטפל בה."
"על שום מה חשאיות רבה כל-כך, ואיך נמנע רישום?" שאל דוקטור יוסוף. "בחורה זו נפלה קורבן לאלימות קשה, מחובתנו לדווח על כך למשטרה."
"רק לא משטרה." ענתה. "אצלנו בעדה, לא מערבים את המשטרה."
"האם את רוצה שיפטרו אותנו?" שאל.
"לא! אבל זו הבת שלי!" ענתה.
"אהה, זה כבר עניין אחר לגמרי." אמר.
הערב ירד. ברקים האירו את השמיים ורעמים רעמו, לאחריהם ניתך גשם עז. האנשים ישבו ספונים בבתיהם. בחסות החשכה, הצליחו שרה-לאה ודוקטור יוסוף לשאת את פייגה אל האמבולנס, ויצאו לדרכם אל בית-החולים ביקור חולים.
בעזרת אחד מהסניטרים הובהלה פייגה ישירות אל מכון הרנטגן, שם עברה סדרת צילומים. דוקטור יוסוף, אמר לשרה-לאה: "לכי לביתך, אני אמשיך מכאן."
"בבקשה ממך, תדאג שלא יבצעו רישום כניסה ותעביר אותה מכאן ישר למחלקה שלך."
"אל תדאגי, היא בידיים טובות." אמר. "אתקשר אלייך מאוחר יותר ואעדכן אותך בדבר מצבה."
"אני מאוד מודה לך."
שרה-לאה הגיעה לתחנה בדיוק ברגע שהגיע אוטובוס קו 15, כל הדרך התפללה בלבה שהכול יעבור בשלום. רק לקראת השעה 19:00, הגיעה לביתה. לשמחתה, דבורק'ה כבר רחצה והאכילה את אחיה ואחותה הקטנים. עתה ניגשה להכין ארוחת ערב לבעלה.
בעודה ממתינה לטלפון מדוקטור יוסוף, שאלות רבות התרוצצו בראשה: כיצד אירעו הדברים? היכן דוב-בער, בעלה של בתה? כמה זמן שכבה פייגה, פצועה, עד שמצאה אותה? שאלות שנותרו כעת ללא מענה.
המשך אי"ה בחלק ב'
