תעתועון
גב' אבוקסיס, אישה מבוגרת התעוררה מוקדם בבוקר שלאחר "השבעה". שערה הלבן שאותו הפסיקה לצבוע מאז שבנה מורדוך פוטר מעבודתו האפורה כפקיד השמה בלשכת התעסוקה, היה אסוף בצורה מרושלת ושיווה לה מראה של קבצנית מימי הזוהר של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. כשהצליחה להעמיד לבסוף את גופה המצומק והדואב ניגשה למכתבייה. בידיים רועדות פתחה את המכתב האחרון שהשאיר בנה לפני ששלח יד בנפשו. מכתב זה היה מעין קשר מידי לבנה. כהרגלה בקודש היא נוהגת להקריא לעצמה בקול רם את המכתב מידי בוקר מאז מת. כך היא מרגישה קרובה יותר אליו. בדמיינה אותו מדבר אליה, החלה להקריא את מכתב ההתאבדות כלשונו:
"כשפוטרתי מעבודתי בעקבות ההפרטה של שירות התעסוקה ותוכנית הייעול, שמחתי ! כי הנה יש לי זמן להתמסר לכתיבה ולצעוק לעולם את מה שיש לי להגיד. לאחר האופוריה הראשונית, כשחסכונותיי התדלדלו ביחד עם פיצויי הפרישה, הגעתי לאחת מנקודות השפל המשמעותיות בחיי שעברתי לגור עם אימי, ואני בן 43: הדירה הקטנה, הצפופה והעמוסה לעייפה ברהיטים בלתי נחוצים אשר אימי אוספת באופן קומפולסיבי מאז היותי ילד, ובנוסף לכל זה משפחת ויינשטיין הפרולטרית הקולנית ומרובת הילדים שגרה בשכנות, כל אלה תרמו את תרומתם להתדרדרותי המנטאלית לעבר תחושת כאוס קלאסטרופובי. אולם דבר אחד נתן לי תקווה, והוא הספר שהועלה על הכתב. משחזרתי להיות ילד שאינו עובד וגר אצל אימו יש לי זמן פנאי למכביר. זה אפשר לי לסיים את הספר בצורה מספקת ואף להעבירו הגאה. עמוס ברגש גאווה על רומן הביכורים האקזיסטנציאליסטי, ניגשתי להוצאות לאור ולסוכנויות רבות שמתפקידן לשכנע, תמורת עמלה כמובן, את ההוצאות הגדולות לממן את הוצאתו לאור. כשנדחיתי בפעם השלישית ע"י כולם, האופטימיות פינתה באופן סופי מקומה לפסימיות. "הילד" החליף את הקורנפלקס בבוקר בוויסקי זול מתוצרת מפעלי "העלייה". ישנתי המון והסתגרתי שעות בחדר. תיאבון לא היה לי. אימי הפסיקה לקרוא לי לארוחות משותפות בפינת האוכל הקטנה. כשהבינה את מצבי, רק הניחה אותן ליד מפתן דלת החדר להעלות רקב, שכן תיאבון לא היה לי. יותר משהיה לי קשה לשאת את מצבי, היה קשה לי לראות את אימי מביטה בי בארשת פנים שכולה אומרת אכזבה מפרי בטנה היחידי. אומרים שהאימא היא האישה היחידה בעולמו של הגבר שנאמנותה ואהבתה היא ללא תנאי. החודשים הספורים שאני מתגורר כאן עם אימי, הוכיחו לי שלא כך הם פני הדברים. גם לה מתחיל להישבר ממני. בגילי, אם אין לכם כסף או הצלחה, אתם כלום גם בעיניה של אימא. מסתבר שכל הנשים אותו דבר! ובכלל, אם לכל העולם לא מתחשק לשמוע מה שיש לי לומר, מה הטעם להמשיך לגרור את גווייתי המתנוונת במסע ויה דלארוזה חסר תכלית ? אולי כדאי לגמור עם זה כאן ועכשיו ? כשאגמור עם זה, כף יד סיבית של אדון גזע זקן תוכל לפחות להפיק ממני תועלת לדורותיו הבאים, כשתשאב ממני קצת נוזלים ומינרלים כשאשכב פרקדן בחדר לא קטן בהרבה מהקיתון העלוב שבו אני כותב מכתב זה.
ל ה ת ר א ו ת.....................
האישה הזקנה קשרה את מטפחתה הרטובה מדמעות על שערה הלבן. עמוסה ברגשות אשמה מהולות בתחושת החמצה, היא החלה מגששת אחר המפתחות לארונית שבה נהג בנה להסתיר את כתביו. שהיה בחיים, זכרה שהזכיר מדי פעם את עובדת היותו כותב ספר. אולם, היא התייחסה בבוז לכוונותיו לפרסם ספר וטענה שהוא מבזבז את זמנו לריק ומתי יתחתן כבר ? שמצאה את המפתחות לארונית הוציאה את הכתבים ( כ - 880 עמוד ). מאותו רגע לא מש מבטה מן הכתבים: בתור לביטוח לאומי, על הספסל הציבורי ותוך כדי הקניות במכולת לא מש מבטה מן הכתבים. המומה מהספר, הרגישה לראשונה בחייה גאווה בבנה. היא ניגשה לאחת ההוצאות לאור ובישרה למו"ל על מותו של בנה. המו"ל אורי ועקנין ההמום אמר לה שהספר מאוד מצא חן בעיניו אבל הם לא ידעו איך לשווקו ולכן הוא נגנז. "זה גם מה שאמרנו לבנך" !! אמר לה אורי. "זהו ספר מסע אקסיסטנציאליסטי עמוס בתובנות סוציולוגיות המשתלבות בצורה מושלמת עם עלילת מתח, עלילה שמותירה את הקורא פעור פה מפרק לפרק. הדמויות מורכבות ועגולות: הדמות הראשית עוברת מסע לזיכוך וגאולה. לספר יש מה לומר ברמת הנצח!! זהו ספר בעל פוטנציאל אדיר להרעיד את אמות הסיפים! הבעיה, שאיננו יודעים איך לשווקו בצורה שיהיה רב מכר רווחי". אמר אורי והוסיף: "את מבינה גב' אבוקסיס ? זה מקרה מצער של ספר דגול שישקע בתהום הנשייה. יש ספרים שהם זבל! מעין סוג של תסריט עלוב לאופרות סבון. אבל האספסוף הנבער מחבק אותם בחום. הם זוכים להצלחה ומחבריהם הופכים להיות ידוענים בעלי שם. מאידך, יש ספרים בעלי מוסר השכל לדורות, הכתובים טוב, אך משתמשים בסגנון "סקסי" - מיינסטרימי על מנת להיות משווקים לקהל רחב. ואז בדלת האחורית הם מנחילים תפישת עולם ייחודית מגוונת וחתרנית. לעומת שתי הדוגמאות לעיל, ספרו של בנך מורדוך, מתעקש להיכנס כמו שהוא במלוא הדרו - איכותי ואליטיסטי בדלת הקדמית. שומר הסף המקובע והשמרן חושב שהוא מכוער ולא נותן לו להיכנס להיכל התהילה". אמר אורי והמשיך במונולוג שנראה כמו נצח: "כמה פעמים אמרתי לבנך, תקצר!! תכניס איזה סצנת סקס שופעת בתיאורים עסיסיים, תוותר על הניואנס הבלתי פטריוטי בעליל, שבו הגיבור מגלה על הר מירון, שיש לו הרבה יותר מהמשותף עם פלשתינאים מסוימים מאשר עם בעלי ההון בארצו". השיבה לו גב' אבוקסיס: "מה שרצית בעצם זה שבני יפרסם ספר אחר"! "לא בדיוק עדיין היו נשארים מספיק מסרים חשובים. רק ביקשתי ממנו להוריד את החלקים האנטי לאומיים, ולתבל את הספר במעט סקס, כדי שהציבור השמרן והחרמן יוכל לעכלו מבלי להקיאו ולהוקיעו". אמו של מורדוך רעדה מכעס והטיחה בפניו של אורי: "תראה אני מאמינה ביצירתו של בני עליו השלום ומה שאתה ביקשת זה לשנות את הספר שאני רואה אותו מעין מכלול חתום, מעין סוג של תנ"ך, שאם העלמת ממנו אות אחת הוא נחשב פגום". "מצטער גברתי הדבר היחידי שאני יכול להציע זה שתתני לי ייפוי כוח לשכתב את יצירתו של בנך ולהשתתף איתו בקרדיט על היצירה". אמו של מורדוך הביטה בו המומה: "בשום פנים ואופן לא"!!! ואז, שלפה מכיסה את מכתב ההתאבדות שבינתיים יבש מדמעותיה, קרבה את פניה למודי המדווים לראשו של אורי והטיחה את המכתב על השולחן בנחישות שרק אדם במצבה יכול להטיח. "עכשיו קרא את המכתב"!! אמרה בקול רועד. המו"ל שקע בקריאת מכתב הפרידה של מורדוך, ונראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי. הוא לא גילה לאימו שהוא ובנה מכרים ותיקים עוד מהתקופה שניסו את מזלם ברוכלות בטוקיו. אמו של מורדוך, אשר הבחינה בפרץ הרגשות שהפגין המו"ל אורי ועקנין, ריככה במעט את כעסה כלפיו. שכן, הבינה עכשיו משהיה על סף דמעות, שהמו"ל עשה ככל שביכולתו וכי היה כבול לדרישות הדריקטוריון והשוק. לפתע, צץ רעיון במוחו של אורי הוא נעמד על השולחן והחל שואג כאריה: "יש לי רעיון כביר, יש לי רעיון כביר" שאג אורי: "אנחנו הולכים לפרסם את מכתב ההתאבדות הזה בעיתון, כקדימון למסע פרסום שתפקידו ליצור באז תקשורתי. ובכך נקדם את המודעות לספר ואת רמת המוכנות לרכשו. כן, אני מאמין בספר הזה ושום דבר לא יעצור בעדי מלפרסמו"!! המשיך לשאוג ולפתע נעמד על ארבע על שולחנו, דפק על בית החזה כגורילה זכר הבטוח בכוחו. באותו רגע נראה כאילו הוא הולך לצאת מדעתו.
אפילוג
אמו של מורדוך רכנה בבגדים מהודרים על דוכן ביריד ההשקה כשהיא חותמת על כל עותק מבין אלף הספרים הראשונים שנמכרו כלחמניות טריות. לצידה, אורי לבוש בחליפת שלושה חלקים מפריח חיוכים למאות הקונים. על הרקע, מאחור תלויה תמונתו של מורדוך.
כנראה שהחיים ניחנו בחוש חריף של אירוניה. כל עוד היה בחיים לא יכול היה לפרסם את הספר ובשביל לפרסמו היה צריך למות.
