מיטת הכלולות – מונולוג*/ש. כהן
כל הערב חיכיתי להם.
אולי מוזר לומר זאת על מיטה. הרי מיטה אינה מחכה. מיטה ממתינה. היא עומדת במקומה, דוממת, סבלנית, ואינה שואלת מתי יבוא הלילה ומי יניח עליה את ראשו.
אבל אני חיכיתי.
כבר משעות אחר הצהריים הרגשתי שמשהו עומד לקרות. החדר סודר בקפידה. הסדינים הוחלפו. הכריות הונחו זו לצד זו, כמעט נוגעות זו בזו. אור רך נשפך מן המנורה שעל השידה, ומבעד לחלון חדרו קולות רחוקים של מכוניות, צחוקים, צעדים.
הבית כולו ידע.
גם אני ידעתי.
הם התחתנו היום.
כל היום שמעתי את קולם.
תחילה היו בבית אנשים רבים. קולות, ברכות, צחוק, טלפונים, דלתות שנפתחות ונסגרות. ריח של בושם, פרחים, אוכל, יין ומתיקות של עוגת חתונה.
אבל בתוך כל ההמולה הזאת ידעתי שהם מחכים לרגע שבו יישארו לבד.
ואני חיכיתי איתם.
ואז הדלת נפתחה.
הוא נכנס ראשון.
היא אחריו.
פתאום החדר שהיה כל כך מוכן לקראתם נראה קטן.
היא עמדה ליד הדלת והביטה סביב. נדמה היה לי שהיא מחפשת משהו שאפילו היא אינה יודעת להגדיר.
הוא הביט בה.
לא כמו שהביט בה במשך היום.
לא כמו שמביטים בכלה מול קהל.
לא כמו שמביטים באישה כשכולם מסתכלים.
זה היה מבט פרטי.
מבט שאין לו קהל.
מבט שאומר:
עכשיו אנחנו לבד.
והיא חייכה.
חיוך קטן.
כמעט בלתי נראה.
אבל אני, שרואה אנשים כשהם מפסיקים להעמיד פנים, ידעתי שזה החיוך האמיתי ביותר שלה באותו יום.
היא התיישבה על קצה המיטה.
אני הרגשתי את משקלה.
כמה מוזר , חשבתי לעצמי , כל היום נשאה שמלה כבדה, תכשיטים, ברכות, מבטים וציפיות.
ועכשיו היא נושאת רק את עצמה.
הוא התיישב לידה.
לרגע הם לא אמרו דבר.
השתיקה ביניהם לא הייתה מביכה.
היא הייתה מלאה.
מלאה בכל מה שנאמר היום, ובכל מה שלא נאמר.
אני מכירה שתיקות.
שנים אני מכירה אותן.
יש שתיקה של עייפות.
יש שתיקה של עצב.
יש שתיקה של שני אנשים שכבר אין להם מה לומר זה לזה.
ויש שתיקה של שני אנשים שיש ביניהם כל כך הרבה לומר, עד שהמילים אינן מספיקות.
זו הייתה השתיקה שלהם.
הוא הושיט את ידו.
היא הניחה את ידה בידו.
ואני הרגשתי לפתע שאני נושאת לא רק שני אנשים.
אני נושאת הבטחה.
הרי מתחת לחופה הם הבטיחו.
אהבה.
נאמנות.
חיים משותפים.
אבל אני יודעת משהו שהם עדיין אינם יודעים:
הבטחות גדולות נבחנות דווקא ברגעים הקטנים.
לא תחת החופה,
אלא בבוקר שבו אחד מהם קם עצבני.
בלילה שבו הילד בוכה.
ביום שבו הכסף חסר.
בשעה שבה אחד מהם חוזר הביתה מאוחר.
ברגע שבו צריך לומר "סליחה".
וברגע הקשה עוד יותר שבו צריך לומר:
"סלחתי."
אני יודעת.
כבר נשאתי זוגות רבים.
שמעתי הבטחות.
ראיתי אהבות נולדות.
וראיתי גם אהבות מתעייפות.
אבל הלילה הזה עדיין חדש.
עדיין אין ביניהם זיכרונות כואבים.
אין חשבונות.
אין אכזבות.
אין משפטים שנאמרו בכעס וחוזרים בלילה כמו הד.
יש רק שני אנשים שמנסים להבין איך נראים החיים מרגע שהמילה "ביחד" מקבלת משמעות חדשה.
הם נשכבו.
היא הניחה את ראשה על הכרית.
הוא שכב לצדה.
בהתחלה היה ביניהם מעט מרחק.
מרחק קטן.
כמעט מצחיק.
הרי לפני שעות הם עמדו תחת חופה, מוקפים באנשים, והכריזו בפני כולם שהם יחד.
ועכשיו, כשאין איש בחדר, הם עדיין לומדים איך להיות קרובים.
אני מחייכת, אילו יכולתי לחייך.
כמה אנושיים הם.
כמה יפים הם ברגע הזה.
כי אהבה אינה שלמות.
אהבה היא שני אנשים שמסכימים להתקרב, למרות שהם יודעים שאינם מושלמים.
היא הסתובבה אליו.
הוא הביט בה.
שוב שתיקה.
ואז לחשה משהו.
לא שמעתי את המילים.
ואולי טוב שלא שמעתי.
יש מילים שאפילו מיטה אינה רשאית לקחת לעצמה.
אני רק יודעת שהוא חייך.
והיא עצמה את עיניה לרגע.
אולי מתוך אושר.
אולי מתוך התרגשות.
אולי מפני שפתאום הבינה:
זה באמת קורה.
היום הזה לא היה חלום.
הטבעת שעל ידה אמיתית.
השם החדש שנוסף לחייה אמיתי.
והאדם שלצדה , הוא עכשיו הבית שלה.
הלילה ירד עמוק יותר.
העולם בחוץ המשיך להתקיים.
מכוניות חלפו ברחוב.
כלב נבח מרחוק.
מישהו בבניין הסמוך סגר חלון.
העולם לא עצר לרגע.
אבל בחדר הזה הזמן עצר.
כך אני מרגישה תמיד ברגעים כאלה.
אנשים חושבים שמיטה היא מקום של שינה.
הם טועים.
מיטה היא מקום שבו אנשים מורידים מעליהם את היום.
את הבגדים.
את התפקידים.
את החיוכים.
את ההגנות.
כאן אדם אינו עוד חתן.
אינה עוד כלה.
הם פשוט הוא והיא.
שני בני אדם.
שני לבבות.
שתי נשימות.
שתי היסטוריות שהחליטו להמשיך מכאן יחד.
אני חושבת על השנים שעוד יבואו.
על הבקרים.
על הקפה הראשון.
על גרב שתישאר שוב על הרצפה.
על ויכוח קטן שיתחיל ממשהו חסר חשיבות ויהפוך לרגע של שתיקה.
על צחוק שיתפרץ באמצע הלילה.
על מחלה.
על פחד.
על בשורה טובה.
על ילדים שאולי יבואו ויטפסו עליי בבוקר בלי לבקש רשות.
על לילות שבהם הם יישנו רחוקים זה מזה מפני שהיום היה קשה.
ועל לילות שבהם, בלי לחשוב, יד אחת תחפש בחשכה את היד האחרת.
אני יודעת שגם יהיו ימים שבהם הם יסתכלו זה על זו ולא יבינו.
כך הם החיים.
אהבה אינה מבטיחה שלא ייפגעו.
היא מבטיחה שיש בשביל מה לנסות לתקן.
והנה עכשיו היא נרדמת.
הראש שלה מונח קרוב אליו.
הוא עדיין ער.
אני מרגישה את נשימתו.
הוא מסתכל עליה.
אולי הוא חושב כמה היא יפה.
אולי הוא חושב על מחר.
אולי הוא מפחד.
גם הוא מפחד.
אל תטעו.
גם חתנים מפחדים.
גם מי שמחייך מול כולם יכול לשאת בתוכו שאלה גדולה:
האם אהיה ראוי לה?
האם אצליח לשמור עליה?
האם אהיה האדם שהיא חושבת שאני?
ואני רוצה לומר לו:
אל תפחד כל כך.
אף אחד אינו יודע מראש כיצד להיות בעל.
כמו שאף אחת אינה יודעת מראש כיצד להיות אישה.
לומדים.
יום אחרי יום.
שנה אחרי שנה.
לפעמים מתוך הצלחה.
לפעמים מתוך טעות.
ולפעמים דווקא מתוך הכישלונות.
אני שומרת את הלילה הזה.
לא רק את מה שקרה בו.
אלא בעיקר את מה שהוא הבטיח.
אני שומרת את הרגע שבו שני אנשים הבינו שהחיים שלהם קיבלו כיוון חדש.
אני שומרת את הלחישה.
את הנשימה.
את היד שנשלחה אל היד האחרת.
את המבוכה.
את הצחוק הקטן.
את השתיקה.
את התקווה.
אני שומרת הכול בתוך הקפלים של הסדין, בין הכריות, בפינות שאיש לעולם לא יראה.
כי זו עבודתי.
אני מיטת הכלולות.
אין לי קול, ובכל זאת אנשים מספרים לי את הסודות הגדולים ביותר שלהם.
אני אינני שואלת שאלות.
אינה שופטת.
אינה זוכרת בשבילם.
אני רק נושאת.
נושאת גוף.
נושאת אהבה.
נושאת געגוע.
נושאת בכי.
נושאת חלומות.
ונושאת לפעמים שני אנשים ששכחו מדוע בחרו זה בזו , עד שיד אחת נוגעת במקרה ביד האחרת מתחת לשמיכה, והזיכרון חוזר.
לפנות בוקר, האור הראשון יגיע.
הם יתעוררו.
אולי הוא יקום לפניה.
אולי היא תפקח את עיניה ותביט בו.
אולי שניהם יצחקו.
אולי לרגע ירגישו מוזר.
החתונה נגמרה.
החגיגה הסתיימה.
האורחים הלכו.
הפרחים יתחילו לנבול.
הכוס שנשברה תהיה כבר זיכרון.
והחיים האמיתיים יתחילו.
אבל אני יודעת:
החיים האמיתיים אינם פחות רומנטיים.
הם פשוט דורשים יותר אומץ.
כי אהבה אמיתית אינה רק לילה ראשון.
היא אלפי בקרים.
אלפי לילות.
אלפי החלטות קטנות לומר:
אני עדיין כאן.
אני בוחר בך.
גם היום.
גם אחרי מה שהיה.
גם למרות מה שלא היה.
גם כשקל.
גם כשקשה.
עכשיו שניהם ישנים.
הם אינם יודעים שאני ערה.
אינם יודעים שאני מביטה בהם בדרכי.
אינם יודעים שמבחינתי הלילה הזה אינו מסתיים בבוקר.
הוא רק מתחיל.
כי מיטת הכלולות אינה המקום שבו נולדת האהבה.
היא המקום שבו האהבה מקבלת לראשונה שקט.
שקט שבו אפשר לשמוע את הלב.
ואני, מיטת הכלולות, אמשיך לעמוד כאן.
לילה אחר לילה.
שנה אחר שנה.
ואם יהיה להם מזל,
אם יהיו אמיצים,
אם ילמדו להקשיב זה לזו,
אם יידעו לסלוח,
אם ימשיכו להחזיק ידיים גם כשהחיים יחשיכו את החדר ,
אולי, שנים רבות מכאן,
כשהשיער שלהם יהיה לבן,
הם יחזרו להביט בי.
והם יזכרו את הלילה הראשון.
את שני הצעירים שהיו אז.
את המבוכה.
את הצחוק.
את הפחד.
את התקווה.
ואז אדע שנשאתי משהו גדול יותר משני גופים.
נשאתי חיים שלמים.
נשאתי התחלה.
1.9.26
*המונולוג נכתב כתרגיל מתוך הספר "לדהות על תדר הכתיבה" של סיוון שביט.
החלטתי להפסיק לכתוב
ומהרגע הפסקתי לכתוב
לא הפסקתי לחשוב
על הכתיבה.
פרק אחר פרק , בעזרת עשרים ושלושה תרגילי כתיבה ושלל עצות וגישות למלאכת הכתיבה עצמה, שביט מזמינה את קוראיה להתמסר לזרועותיה של הכתיבה כפעולה טבעית ומלאת השראה (תום קלנר, עורכת הספר)
