ג׳וני תפס את האלה שלו ביד אחת, העיף אותה מעלה, תפס באוויר לפני שנחתה והשעין על כתפו הימנית. הוא הביט על זיאלה היפה שלו, עשה תנועה קטנה עם השפתיים - נשיקה באוויר.
זיאלה הסמיקה, אבל חייכה והשיבה לו נשיקה משלה.
ג׳וני הרים מהרצפה נַד מים מלא, הניף אותו על כתפו השמאלית ויצא מן המערה המשפחתית.
שמש הבוקר חיממה בעדינות את האדמה הקרירה מהלילה, והיער כולו נח בתוך ערפל סמיך.
ג׳וני לא דאג, הוא הכיר את היער כמו את גב ידו. לא התכוון ללכת רחוק מדי, רק לתפוס משהו לארוחת בוקר ולחזור לפני שהשמש תגיע למרכז השמיים.
אבל משהו היה שונה. שקט מדי.
לא ציוץ, לא רשרוש, אפילו לא תנועה קלה בין הענפים. ג׳וני עצר, הביט סביב - רק ערפל. שום חיה, שום ציפור. הוא העמיק עוד ועוד לתוך היער, עד שהגיע למקום שמעולם לא ראה.
פתאום האדמה רעדה. זה נשמע כאילו פיל ענק חולף בסמוך.
הוא התכופף, הניח יד על הקרקע, אבל לא שמע דבר נוסף. ואז, בין העצים, ראה פתח - סדק רחב בצלע ההר.
הוא קפא.
האגדה העתיקה על המערה הנסתרת עלתה בזיכרונו, זו עם האוצרות שאיש לא מצא מעולם.
והנה, כאילו נפתחה במיוחד בשבילו, היא עמדה שם. כשהרעד נדם, הציפורים חזרו לצייץ, והרוח נשבה שוב.
ג׳וני גירד את סנטרו, ליטף את מצחו ואז את עורפו, כאילו מחפש תשובה בגוף שלו. לבסוף משך כתפיים ונכנס למערה.
כעבור רגע הוא פרץ החוצה בשאגה - הסירחון היה בלתי נסבל.
ריח ריקבון חריף, חומצי, עם ניחוח נוסף שלא הצליח לזהות.
הוא לקח כמה נשימות עמוקות באוויר הצח וחזר פנימה.
בפנים, באפלולית, התקדם בזהירות. הקירות היו חלקים מדי, לא טבעיים. מישהו בנה את המקום הזה.
מישהו חזק. מאוד חזק.
באולם המרכזי ראה לוח עץ רחב על ארבע רגליים, ועליו חפץ מוזר.
קופסה ירקרקה, מלבנית, עם מסגרת מבהיקה.
ג׳וני ניסה להזיז אותה, וכשלא הצליח, הנחית עליה מכה קלה באלה.
החפץ התעורר. אור נדלק, קולות עלו מתוכו, ותמונות זזו מול עיניו.
ג׳וני קפץ לאחור, אחז באלה, חיפש אויבים.
אחר כך ניסה לדבר עם הדבר - לשווא. הוא לא הגיב.
אז ג׳וני התיישב והחל לצפות.
בתוך הקופסה נראה איש גדול עם כובע שחור ופנים מוסתרות.
הוא עמד על גבעה, מצביע על אנשים, צועק על אחרים.
ואז הופיעו עוד אנשים, רבים, כולם חמושים במקלות ואלות מתכתיות, רצים זה אל זה והורגים בלי מחשבה.
פיצוצים, עשן, אש.
אנשים נופלים, נשרפים, קמים שוב כדי להכות.
ג׳וני עקב אחריהם בהלם - זה היה סלט אדמה ממולא בבני אדם.
הוא אפילו גיחך קלות - מחשבה מגוחכת אך מדויקת.
כששקט השתרר, רק האיש עם הכובע נותר עומד.
הוא הביט סביבו, אדיש, כאילו משועמם מכל ההרס.
'כמובן,' חשב ג׳וני, 'אין לו עם מי לשחק יותר.'
ואז הופיעו אותיות על המסך.
הוא זיהה אותן מהשיעורים שסבו לימד אותו.
לאט לאט קרא:
"א – נ – ש – י – ם -- א – ל – ת – ה – ר – ג – ו -- א – ח – ד -- א – ת -- ה – ש – נ – י"
'עצה טובה,' חשב ג׳וני.
אבל האותיות המשיכו:
"י – ו – ת – ר -- מ – ד – י"
'מוזר,' חשב, 'אל תהרגו אחד את השני יותר מדי?'
'כמו עם הציד - אם תהרוג יותר מדי חיות, לא יישארו חיות. הגיוני.'
ואז, לפתע, נוספה עוד שלוש אותיות שנצנצו במערה החשוכה ויצרו מילה ששינתה הכל –"מ – ה - ר".
ג׳וני קרא שוב את כל המשפט, והפעם המילים קפאו על שפתיו:
"אנשים, אל תהרגו אחד את השני יותר מדי מהר."
הוא עמד רגע, בוהה באור הקופסה, והרגיש איך קור של המוות מחלחל אליו מהקירות.
ואז חייך חיוך קטן, כמעט משועשע, ולחש לעצמו משה שסבא פעם סיפר לו, משהו שיוני לא הבין אז, אבל עכשיו ההבנה השיגה אותו. הלוואי הייתה משיגה גם את אחרים:
"אם נהרוג אחד את השני יותר מדי מהר, המשחק האהוב עלינו ייפסק, ולא יישארו לנו עוד יריבים לשחק מולם."
