הקנאה

.

המסע הסיזיפי אל ההכרה וההוקרה. 

יש שקל להם יותר: בקבוצת אמנים, למשל.

יש שקשה להם יותר: מבודדים, בודדים. 

תודה רבה-גדולה על כנותךָ, צביקה יקר. 

<לב>

רבקה

---

צביקה היקר,

זהו שיר עדין וחכם, שבו הקנאה אינה מוצגת כחולשה אלא כתחושה אנושית מורכבת, כמעט מכבדת. מרגש במיוחד  המפגש עם יהודית לוין ואת הפרטים הקטנים : הכיסא, שביל הדסקיות, היד הקשה של האמנית , שהופכים את הסצנה לחיה ואמינה. ובעיניי, השורה האחרונה היא המפתח לכל השיר: ״כל כך קינאתי בה״. קנאה שיש בה הערכה, השתאות ואולי גם געגוע ליכולת ליצור ולהשאיר חותם. שיר יפה מאוד, צביקה, שמצליח לדבר על אמנות דרך רגע אנושי פשוט.

יום טוב ושקט

שמוליק

דלות החומר אותה תערוכה מיוחדת במינה, וחשיבה אולי אפילו זרם שהותווה אז - היא בדיוק סוג האומנות שלך. האם לגעת? לדרוך? למה לא, אם אתה מרגיש צורך בכך. גם אתה אוסף חומרים מכל מקום אפשרי ויוצר מהם יצירת אומנות. הקנאה שאתה חש היא מפרה ומלבה את היצירה, כמו קנאת סופרים המרבה חוכמה. 

מבטא קנאה: אתה פוגש ביהודית נמרוד במוזיאון ת"א והיא מספרת לך בהתלהבות ובהתרגשות על עבודותיה. אתה לא פוגש את נמרוד ושם מול שביל הדסקיות מקנא באישה. תודה רבה לך צביקה יקר, יום טוב ומזל טוב ליום הולדת. בריאות ושמחה. 

או

עבודתי ליד עבודת תומרקין

וגם..

מצד אחד עצוב מאוד, שיש לחסות בצדו או תחת שמו של אחר, מהצד השני מוזיאון ישראל זו מסגרת מתקפת ומאשרת.

שיר לענ"ד בכלל לא קל ולא חביב.