סיפורים

סוכר

26.11

 

אנשים הם גומי.

 

היית מותחת אותנו עד שהקימורים בצד היו נפרמים. אז היית מנערת את השכבות המיותרות ופורשת מול האור, כדי שנוכל לראות כמה יפה את דרך השמש.

 

אמרת

שצריך לחייך לזרים כל עוד הם זרים, כל עוד זה לא

מתוך נימוס.

 

היית מתמכרת לנשימות ארוכות לו הייתה לך הזדמנות אחת לנשום כמו שצריך, אני יודעת.

 

ניסיתי למתוח אותם פעם,  ומתחתי עד שנפרם ונפל כפתור, והידיים שלי התעייפו,

ואת צחקת ונעלמת בלי לומר דבר.

 

ילדים הם פלסטיק.

 

בקיץ של יום חמישי שכבנו על הדשא וחיכינו להפוך למי-גשם, עד שהדשא יחשוב שכבר חורף ממש ויצמיח פטריות.

"אבל אסור לאכול אותן," אמרת, "הן כולן שלי".

 

[בסוף גם את הלכת לי, בעיניים אדומות רוטטות וצעדים ארוכים מטושטשים- אמרו שחלמת אותנו,

ומקומם של חולמים הוא במקום אחר, פשוט יותר,

רחוק מהקשת].

תגובות