הצב

הצב   

" הוא לא בוכה אפילו דמעות אין לו" צחק לעבר חבריו וניתח בסכין הגילוח את רגלו של הצב.

טל הסיר מבטו ומחה דמעותיו. "מספיק!" אמר.

צחקוקים  נבוכים  עלו מבין ססגוניות בגדיהם   של הילדים.

 " תן לי אותו" הוסיף.

הג'ינג'י קרב את הצב המדמם אל  ידו של טל אך מיהר להסיגה אחור. שוב ושוב עשה זאת חושף שיניים לבנות מול רגל הצב הפצועה ועינו מחייכת כמו תלויה לו על הצד . הילדים המשיכו לצחקק. טל בכה.  עמד חסר אונים.

הג'ינג'י הניח לרגע את הצב על האספלט משחרר ידו ממנו אט לאט ועיניו מתריסות מול הילד העומד מולו  וכנגד כל העולם.

טל חטף את הצב והחל לרוץ בכל כוחו.

"גנב! תפסו אותו, גנב!"

הג'ינג'י מיהר להשיג העלייה וחבורת הפוחזים אחריו.

בהרות קיץ כמו חישבו לצאת מעורו ופניו סמקו שטפו זעה.

"גנב" התנשם בכבדות.

טל מהיר יותר קל יותר נעלם מאחורי עיקול הסמטה.

הצב גרר את ימיו ברגלו שהגלידה, על המרפסת, וטל משך קדימה בדרך החיים.

*

"תראו הוא לא בוכה אפילו דמעות אין לו "  מלמל לעצמו והעביר עין בוחנת בקנה הרובה.

"שני פילים הא סליחה, צבים בשעה שתיים וארבע." מלא צחוק פיהו ובהרות הקיץ כמו ריקדו על לובן לחייו הבשרניות.

פניו של טל נתכנסו בתוך עצמם.

"איפה?"

"על מגרש המסדרים וליד האורן הגדול"

"הה"

חיילים שעמדו שם נצרו עצמם במקומם, רחקו מהמילים שריחפו בחלל האוהל.

"מקווה שהפעם הקנה יהיה נקי מאורחים" אמר הג'ינג'י  מטלטל את טל בכתפו.

"כן"

"מה כן?"

"כן המפקד"

*

"תראו הוא לא בוכה אפילו דמעות אין לו " אמר המנתח לנוכחים בחדר הניתוח

 והם הסתכלו בו בתימהון.

ד"ר טל כהן הניח את סכין הניתוח על השולחן שילב ידיו נינוח נשען באחוריו על השולחן   והוסיף:  מותר האדם מן החיה אין,  אך כקטוע רגל לפחות לא יצטרך הג'ינג'י לגרור את רגלו כל ימיו.