סיפורים

לדבר אל הנייר

כשהשיחה הסתיימה הרגשתי כאב המתפשט מהחזה, ממפתח הלב לעבר הגרון ויורד חזרה אל  היד השמאלית... , היה לי  צורך לנשום עמוק, עמוק, להכניס אוויר אל הראות והבטן שהצטרפה לתחושת הלפיתה...הראש היה כבד, ערפילים כיסו את העיניים שבהו לחלל החדר,הרגליים נדבקו לרצפהבתודעה ידעתי שצריך לקום מן הכסא וללכת הביתה, הסתיים יום העבודה...
בחלל הראש הדהדה תחושה מפחידה – האם זו הייתה השיחה שסמלה את הסוף?!

ההודעה על ההשתלמות בחודש פברואר במלון "רמדה" בתל אביב הגיעה בבוקר. מאותו הרגע שהדף עבר בפקס ,החלו השאלות להתרוצץ בראשי – "להודיע למייק?או לא להודיע לו דבר?". ככל שמועד ההשתלמות קרב, המחשבה הזו הטרידה אותי יותר ויותר. בבוקר ההשתלמות הרגשתי את מתח הצפייה שתמיד לווה אותי כשתכננתי שיחה או מפגש איתו. בחרתי את החליפה שאלבש, הפעם זו הייתה החליפה בצבע טורקיז, צבע שמאד אהבתי וגם הלם אותי. לפני הנסיעה הצצתי במפה כדי לראות  איך הכי נכון להגיע למלון, וכשהגעתי ,בדיוק בזמן והחניתי את המכונית בחניון, המשרד של מייק , הממוקם בדיוק בפינה,הציץ אליי מעבר לשמשה, אז גמלה בי ההחלטה
- "אני במלון 'רמדה' עד ארבע", כתבתי בהודעה  ולחצתי על לחצן  send, ובאותה נשימה לחצתי מיד גם על פקודת ה"שמור" וההודעה נשמרה לצד חברותיה הקודמות.
בלובי המלון שתו חברותי המקדימות את הקפה עם הקרואסון, ברכות לבביות לשלום וכמה נשיקות על הלחי.   
ההרצאות החלו, כבר אין הרבה מה לחדש לי אבל אני תמיד מוכנה עם ניר ועט בשלוף לכתוב רעיון חדש או מחשבה שעולה באותו רגע בהקשר לנאמר. לידי ישבה כרגיל חברתי דיתי. ימי העיון מספקים לנו הזדמנות להפגש כי במרוץ היומיומי הרגיל אין לנו מתיהטלפון הנייד  רטט פעם ופעמיים ושלושואחר כך רטט לאות כי הושארה הודעה,לא עניתי.
הפסקת הצהריים הגיעה, כמו תלמידות שיוצאות להפסקה להגנו בדרך לחדר האוכל, שלפתי את מכשיר הטלפון לבחון את ההודעות,ביניהן  הופיעה ההודעה  "היי! תרימי אליי טלפון כשתצאי להפסקת קפה". איזו אופוריה הרגשתי, רציתי לצלצל מיד, אבל  בחרתי להשתהות קצת, משחקת עם עצמי, מותחת את ההנאה המשכתי כאילו הכל כרגיל, שיחות, אוכל, החלפת כרטיסי ביקור... אני אוהבת את  זה...!
כשחייגתי לבסוף, ענה מייק ,בצלצול השני, מזהה מיד את קולי. קבענו להיפגש בבית הקפה בפינה, במקום הקבוע. הגעתי לשם לפניו והתיישבתי בכורסה הזוגית, זו שליד החלון, הספה הזו כבר קרצה לי עוד מהפעם הקודמת שישבנו בבית הקפה.
כשמייק נכנס, עשיתי לו סימן עם היד, והמשכתי בשיחת הטלפון אותה ניהלתי עם המזכירה שלי. הוא  תהה לרגע היכן  לשבת  ואז החליט לשבת לידי, על הספה. התחשק לי פתאום תה. הזמנתי תה צמחים טרופיים ומייק הזמין תה לואיזה ונענע.
"
הנה כאן ההשתלמות שלי " הצבעתי על המלון שמעבר לפינה, שנשקף מחלון בית הקפה ובתנועת קירבה נגעתי בזרועו שהייתה קרובה לזרועי מהישיבה על הספה.
"
לא שמתי לב שיש כאן בית מלון ואני מחנה את האוטו כאן בפינה.." הצביע לעבר מכונית פורד סטיישן חומה חדשה.
"
כאן בפינה...?"
"
כן, אין הרבה מקומות חניה, כשאני מגיע בסביבות עשר למשרד...לרן יש כאבי ראש והבדיקות לא נותנות תוצאות ברורות..."
"
ממה הכאבים? מה הרופאים אומרים?" התעניינתי "האם זה ממתח כל שהוא?"
"
לא ממש איתרו את הסיבה"
לגמנו מן התה ושתקנו, החמימות המתוקה והריחנית הייתה מרגיעה.

"
אני זקוק למנוחה..." חזר מייק לדבר, "בעיקר נפשית, הקשיים בעסק ממשיכים, אורית..." הנהנתי בראשי ושתקתי, מייק המשיך: "אני לא מבין אבל, כל מה שאני עושה לא מוביל לפריצה המיוחלת..." מבטו היה על הקיר שממול. הרגשתי רצון לעזור וחששתי מפני חדירת יתר, לא תמיד שתף אותי בצדדים היותר קשים, לרוב דברנו בקלילות על דברים לא ממש "חשובים"
המתנתי שימשיך ואז ניסיתי בזהירות לאחר שהשתתק, "אתה יודע, כיום מקובל להיעזר במאמן עסקי."
"
את מכירה מישהו כזה?"
"
כן, אני יכולה לברר בשבילך. גם לאיתן היו קשיים והוא לקח יועץ, הוא בכלל לא אהב אף פעם פסיכולוגים אבל הצלחתי 'לחנך' אותו...", לא יודעת למה הזכרתי את איתן.
"
כך נדמה לך?" ירה לעברי, המון ציניות נשבה מדבריו של מייק.
"
אני חושבת שאיתן..." התחלתי את המשפט והשתתקתי, קולטת שלא הייתי צריכה להזכיר את איתן. מייק ניסה כאילו להפגין  שוויון נפש , אבל ראיתי שלא בדיוק "אהב" את העובדה שהזכרתי את איתן. המשכנו לפטפט עוד זמן מה אבל רגעי השיתוף נמוגו. חשתי בחוסר השקט של מייק, השתיקה המשיכה ואני בהיסח הדעת הסתכלתי על השעון שעל ידי.
"
טוב, כיוון שהסתכלת בשעון...", שמעתי פתאום את מייק "...אני מבין את הרמז שאנחנו צריכים להיפרד עכשיו..." הופתעתי, אני דווקא רציתי להישאר עוד, לא היה אכפת לי להמשיך בשיחה, תמיד הזמן עם מייק הוא בועה מלאת הנאה, אבל הוא קם והזמין קפה לקחת, כנראה  לאורית.
"
היה נחמד להיפגש, תרימי טלפון כשתוכלי..." לחיצת ידיים חפוזה, הסתיים... הרמזור היה אדום והשמש הייתה נעימה, שמש חורפית מלטפת.
חזרתי להשתלמות מלאת מרץ, שמחה שהצלחנו להיפגש, מרגישה טוב כי הסתדרו לי הדברים כפי שרציתי, אבל הרגשתי גם משהו נוסף, משהו שכבר הרגשתי בעבר, מין תחושה לא ברורה של אכזבה.
כשהתיישבתי בלילה בסלון , לאחר שסיימתי את כל ההתרוצצויות לאותו יום, ראיתי את זר האירוסים הכחולים עטופים ברשת כחולה, בתוך האגרטל הכחול ואליו מצורף פתק: "ברכות ליום האם, מאיתן  "יואב, רביד ואון   ...
ולפני שנרדמתי, עוד שחזרתי את השיחה עם מייק, חוזרת למשהו הזה שהפריע לי בהתנהגות שלו, ולהרגשה שהרגשתי הרבה פעמים בעבר, הרגשה שכיניתי  ה"משחק" הכפול מצדו והבנתי שרגע ההכרעה הגיע.
 
"אני חייבת לך התנצלות; לא היה לי אומץ לשאול מה באמת טיב הקשר בינינו.
יש לי שמות של שני מאמנים עסקיים, אם אתה מעוניין עדיין. אני לא רוצה להציק לך." שלחתי הודעת s.m.s  למייק.
"
ההודעה נשלחה בהצלחה" דווח לי המכשיר החכם ואני ידעתי שאין כבר דרך להתחרט. נכנסתי למעין מצב רוח של ציפייה דרוכה וסקרנות, לא חשבתי מעבר לעובדה שעשיתי את הצעד, אחר כך רשמתי לי ראשי פרקים של כל אותן נקודות שהציקו לי כדי שלא אשכח ואתבלבל כשנדבר. הפחד הודחק.
לאחר יומיים מורטי עצבים, כשעל צג הנייד הופיע "מספר חסום", ידעתי שזה מייק, סוף ,סוף השיחה הגיעה ואני רציתי לדחות עוד את הזמן. בקשתי שיתקשר יותר מאוחר כי אני באמצע פגישה. לקראת השעה שלוש שב והתקשר לנייד ואז בקשתי שיחייג לטלפון הרגיל במשרדוכשצלצל לטלפון הרגיל , נגמרו דרכי המילוט והדחייה.

"
לא עניתי לך קודם כי הייתי קצת מצונן..." פתח את השיחה
"
זה בסדר..." מיהרתי להגיב. שנינו מודעים למתח ולציפייה ששיחה זו מביאה עמה, למרות המרחק הפיזי היה לנו לא קל.
"
היום אורית לא הרגישה טוב בבוקר ונשארה בבית..." המשיך, שתיקת מבוכה שהתארכה. "...תראי כשחשבתי על מהות הקשר שלנו, חשבתי תחילה שמדובר בקשר פשוט, אבל ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שזה לא כל כך פשוט, כי לא מדובר בסתם ידידות. זה הרבה יותר מזה..." קולו היה כבד, איטי ומקוטע. כל מה שאמר היה חשוב לי לשמוע, אבל היה גם קשה להקשיב. מפחידהרחקתי את השפופרת מהאוזן ואחר כך מיהרתי להחזירה.  "מעולם לא הייתי במצב דומה..." המשיך מייק ואני חשבתי - כאילו שאני כן הייתי במצב דומה?-,  מתאפקת לא להתפרץ לדבריו, נעלבת מעט "... קשה לי עם הסיטואציה של ההסתרה והסוד, כי לא על כך מושתתת מערכת היחסים שלי עם אורית. אני לא מורגל במצב שכזה למרות שאת לא זכית להיווכח בכך, אבל אז הייתי צעיר וטיפש..." לא עניתי על דבריו מיד, כי גזרתי על עצמי שתיקה כדי לתת לו לדבר אבל התקוממתי בתוך תוכי "... אני לא חופשי לחלוטין, כי אני ואורית  עושים דברים רבים ביחד ואני לא מעוניין להסתיר ממנה. כשחשבתי על זה, נוכחתי כי הקשר איתך מאוד חשוב לי, לאחר שבכל אותן שנים של ניתוק הקשר בינינו, די סבלתי מכך. הפגשתי את אורית איתך כי כך נראה לי נכון יותר, כדי שהקשר בינינו יהיה פתוח וגלוי. את התקשרת אליי וניתקת מיד כששמעת שאורית ענתה, אבל השם שלך הרי מופיע על הצג, וזה יצר אי נעימות..."

הרגשתי מטופשת, זכרתי את המקרה, ולא יכולתי לשתוק יותר "חייגתי וברגע שענה לי קול שלא ציפיתי לשמוע, ניתקתי כי  חשבתי שטעיתי..." שיקרתי כדי לשוות למצב נופך יותר מכובד מבחינתי.
"
אהה, אז זה מסביר את העניין, כן, שנינו עונים לטלפון הזה, אם אני איננו..."
"
אני רגילה שהטלפון הוא אישי, שלי..." הרגשתי צורך להמשיך להצטדק.
"
לא אצלנו. כשאני יוצא אני משאיר לה את הטלפון והיא עונה... אני לא רוצה להיכנס למקומות שלא נוח לי בהם. כרגע שנינו נמצאים במערכות יחסים ולכן אנחנו לא יכולים להפיק יותר מהקשר שלנו. אני לא מרגיש שיש לי חסכים כרגע ולכן איני מחפש משהו אחר."
האם הוא רומז שלי יש חסכים? המשכתי להקשיב לדבריו יחד עם עליית מפלס הכעס והאי נוחות שלי מעצמי בין היתר. "אני מאוד נהנה מהקשר הזה, אני נהנה להיות איתך ולדבר איתך, הקשר שלנו חשוב לי ולא הייתי רוצה שייפסק."
רציתי לשאול ולא שאלתי ממה הוא נהנה ולמה.
"
אני שמח על השיחה הזו, כי גם אני לא הרגשתי טוב עם המצב, אבל חששתי לפתוח את זה..." אמר והשתתק.
"
גם אני שמחה שדיברנו, שמחתי גם לשמוע חלק מהדברים שלך..." ממש לא שמחתי, זה רק הוכיח לי לאיזה מצב נקלעתי באשמתי כמובן, כל הזמן לא רציתי להיתפס כבסרט 'חיזור גורלי' ובגלל שבחרתי לתת למייק יותר מדי קרדיט ונמנעתי להתבסס על האינסטינקטים שלי אני שומעת היום , בדיוק את מה שרציתי להימנע ממנו.

לא ממש השתמשתי בדברים שכתבתי מבעוד מועד, רק החזקתי את הנייר ביד.
"
לא בקשתי ממך אף פעם להסתיר דברים מאורית..." התחלתי במלאכת ההתגוננות והכאב החל להתפשט בגופי. "...אני לא רוצה לפגוע בך או בבני ביתך..., אני מצפה למידה מסוימת של כנות  מצדך איתי, אני לא יכולה לאמר לך מה להגיד לי..."
השתררה דממה "...גם לי הקשר חשוב אני לא יודעת מה תרצה עכשיו לעשות..." ציפיתי שיאמר בנחרצות כי הקשר ימשך " אני חושב שהכדור בידיים שלך..." " לא הוא לא בידיים שלי הוא בידיים של שנינו..."מיהרתי לחתוך , כועסת על העובדה שהוא ממשיך לזרוק אלי את האחריות לקשר .
היו עוד משפט או שניים אבל הפסקתי להקשיב ולזכור  והשיחה הסתיימה, בלי החלטה ברורה.
היה ריק והזדככות והמון סימני שאלה. הכאב החל להתפשט...
 
מבט בשעון שלימיני מגלה כי השעה כבר קרוב ל- 7:30, שבועות, נזכרתי במחשבות שחשבתי לפני שנרדמתי אתמול בלילה וההרגשה הלוחצת חזרה אלי. איתן צריך לקום כי הוא נוסע לטיול עם החבורה הקבועה, אני בחרתי להישאר בבית, הכי קרוב לזיכרונות... אולי דרכם אצליח לפענח את החידה
כיון שאיתן נוסע, אהיה לבד בבית , פרט ליואב שישן כמובן, כמו כל הצעירים חוזר לפנות בוקר, ישן עד הצהרים...תכננתי ארוחה קלה לצהרים, מאכלי  חלב, איזה סלט, אבל בשביל יואב הוצאתי חבילת 'פולקה' שעמדה על השיש והפשירה, הוא אוהב בשר! ולידה הפטריות והשמנת המתוקה ...פטריות...מייק...ע צמתי עיניים וגלשתי אל הזיכרונות...

אלישע, ...המורה להיסטוריה, מסיבת הפורים בחמישית, התחפש למצביא רומאי, לובש 'טוגה' שהייתה בעצם סדין לבן, מחצית גופו חשופה וזר דפנה מעטר את ראשו. התחפושת הלמה אותו במיוחד. עברנו לידו, כל אחד בתחפושת שלו, כדי לקבל את תשומת ליבו, או יותר נכון לחזות בפלא הזה – המורה התחפש!
הוא טרח לברר למה התחפשנו, פתאום הגיעה גבי, היא התחפשה לתינוקת, המחזיקה בידה סיר לילה ובתוכו נוזל צהבהב,  ושלוש נקניקיות שצפו. בו...הוא צחק מכל הלב, יחד איתנו. ..לי החמיא על תחפושת ד'ארטניין, הייתי אז בטרנד של 'שלושת המוסקטרים...' ציין בהנאה את היצירתיות  של נדיה שהתחפשה לשולחן...

"
המהפכה הצרפתית טבעה את המושג 'שוויון' אבל לא לכולם האומנם?" כך נפתח השיעור, עוד שיעור של  אלישע, מעורר אותנו לסקרנות ולמחקר,  למדנו על דרך הספק, לא לראות דברים או לקבלם כמובנים מאליהם. היינו מנסים לענות על השאלה, להתמודד איתה, לסתור או להוכיח, שואבים את ידיעותינו מתוך קריאה מוקדמת, שהשתדלנו לעשות, אבל בעיקר מתוך מקורות נוספים, שחלקם ניתנו לנו על ידו ולחלקם הגענו בכוחות עצמנו. ניהלנו מעין תחרות סמויה בינינו, מי מאיתנו ימצא יותר חומר ולמי יהיה יותר מידע בנושא.  
הוא עזר לנו לקשר בין האירועים ההיסטוריים לאקטואליה שלנו, לשירה, ליצירת אמנות, לספר, ואפילו לפיקנטריה ולרומנטיקה. ה"טאג' מאהאל", הבניין הרחוק אז עד מאוד, בהודו, שנבנה כמקדש של אהבה. בשיעור האמנות הראשון לאחר מכן, זכינו לראותו בשקופיות, שהמורה לאמנות טרחה לחפש עבורנו, על פי בקשתו של אלישע, כמובן. כל השנים מאז, זכרתי את היופי, אבל יותר מכול את הרומנטיקה, שהוכנסה בדלת הראשית לכיתת מתבגרים וגם את העיניים של אלישע שהעידו כי אהב את מה שעשה. שנים רבות לאחר מכן, כשבקרתי בהודו היה ברור שאסע  לראות מקרוב את פאר היצירה והאהבה, ואלישע היה איתי שוב, עם חיוכו הזורח שחשף את הרווח בין שיניו, ועם הברק בעיניו

קראתי את הספר "חיילים אלמונים" על ארגון המחתרת "לח"י", ודמיון הנעורים שלי ניצת בזכות מעללי הלוחמים, שעמם מאוד הזדהיתי.
נגשתי לחדר המורים ובקשתי שיקראו לאלישע, משיצא אלי נגשתי ישר לעניין  "בספר הלימוד מתייחסים בעיקר לפעילות "ההגנה" ומה עם שאר המחתרות?" שאלתי, "אפשר לקיים שיעור גם על אצ"ל ולח"י?"
אלישע הסכים עם אבחנתי וחייך "אמרי לכתה שנקיים בשיעור הבא דיון על כל שלושת המחתרות, אני מבקש שכל תלמיד יכין את עמדתו".
בשיעור המיועד הוצגו שלוש המחתרות על ידינו, לאחר הצגת העובדות ערכנו בינינו משאל, "מי היה הולך לאיזו מחתרת?" רוב התלמידים נשארו בעמדה המוצהרת ובחרו ב"הגנה", אני בחרתי ב"לח"י". ביקשנו מאלישע שיביע את דעתו, בסתר כל אחד קיווה שאלישע יתמוך בבחירה שלו, שישמש מעין שופט. כמו הבין את שעמד מאחורי הבקשה שלנו, חייך אלנו והסביר "אני הייתי בוחר ב"הגנה" ..." ונימק את בחירתו. הרגשתי מעט מאוכזבת על כך שבחר באופן שונה ממני.
התפתח דיון פתוח בין הקבוצות  אלישע לא ניסה  לשנות את דעתנו, הוא התבונן בנו ואמר, "אני מכבד מאוד את אלה שבחרו במחתרות הפחות 'רצויות' ומעריך את עמידתכם על דעתכם, למרות שייצגתם דעה פחות מקובלת". דבריו ניחמו אותי במעט. אחר כך המשיך ואמר: "עם הזמן, ולאור הידע שתרכשו, אתם עשויים לשנות את עמדותיכם, אבל זה יקרה כנראה כשתתבגרו ותבינו באופן אחר את הדברים." הוא לא שכח להודות לי על הרעיון לקיים את השיעור, ואני יצאתי ממנו מפויסת. עד היום אני זוכרת בכל נימיי את התחושות שעלו בי אז.
 
בחרתי כנושא להרצאה בהוגה הדעות ז'אן ז'אק רוסו . רוסו, כפילוסוף והוגה דעות, לא היה אגוז קל לפיצוח. בוודאי שלא עבור נערה בת 16. פחדתי מכך שלא אדע להציג נכון את תורתו המורכבת, אבל הייתי גאה מדי, אז ביקשתי מאלישע שלא יתערב בזמן שאדבר...
עמדתי ליד הלוח והתחלתי להסביר, החומר סחף אותי, ההסברים והתיאורים קלחו ממני, והשאלות שהעלו חבריי עזרו לי לחדד את הדברים ואפילו להבינם טוב יותר בעצמי. הצלצול קטע את רצף דיבורי ולא הרגשתי שהזמן עבר וטרם סיימתי.
הבטתי באלישע, שישב מולי כאחד התלמידים, מבלי להתערב, הוא חייך אלי: "היה נהדר, תמשיכי בשיעור הבא." ההתרגשות שאפפה אותי הייתה עצומה, המהמתי: "תודה, אם אתה רוצה, בשיעור הבא להסביר, כך שזה לא יתארך כל כך"
"
אין צורך, את מסתדרת יפה מאוד לבד, לא נורא שעברת את הזמן."
ואכן, בשיעור הבא המשכתי בהרצאתי.

והמבחנים של אלישע שאלה מרכזית אחת, עליה אפשר היה לקבל כשבעים אחוז מהציון, ושאלות קטנות נוספות על אישים או מושגים, שהשלימו את הציון למאה אחוז. לפני מבחנים היו מגיעות אליי כמה בנות כדי ללמוד ביחד.  נחשבתי לתלמידה טובה, שחומר הלימוד שלה מסוכם בקצרה ובתמציתיות. היינו יושבות סביב השולחן בכניסה לסלון, מפריעות לכל בני הבית, שכן היה זה מקום מעבר למטבח ולשירותים, אבל לא היה לי מקום אחר, לא היה לי חדר משלי, ישנתי בסלון, כשבפינה אחרת ישנה סבתי, אמה של אמי, והטלוויזיה שוכנת בפינה שלישית של החדר.
ואז הגיע המבחן שבו לא הצלחתי, לראשונה. המבחן היה על אחת המלחמות היווניות, אתונה נגד ספרטה. עניתי בפרוטרוט, מבלי להתמהמה, מסיימת את הבחינה בזמן. בתום המבחן התאספנו כדי לנתח ולהשוות את התשובות, ולחרדתי גיליתי שעניתי על מלחמה שונה מזו שחבריי התייחסו אליה. בפיק ברכיים פתחתי את ספר הלימוד וראיתי כי הצדק עמם. ניגשתי לאלישע, נבוכה מטעותי - "אין לי מושג למה זה קרה," אמרתי, "פשוט עניתי ובצורה טובה, אבל על מלחמה אחרת. אין לי תירוץ לזה."
"
בסדר, אבחן אותך ליד הלוח בהמשך, ונראה."
השפלתי ראשי, יודעת כי גם אם אתאמץ ליד הלוח, הציון שלי ייפגע השנה.
וכפי שהבטיח לי נקראתי "לעלות לתורה", כפי שקרה לקריאה לעמוד ליד הלוח, מול הכתה ולענות בעל פה מבלי שהתלמיד/ה ידע על כך מראש. ידעתי את התשובות לכל השאלות. השליש הגיע לסופו ולי לא היו ציפיות גדולות לקבל ציון גבוה בהיסטוריה.

בסוף שיעור הספרות שהיה לפני ההפסקה הגדולה, נשמעו רעשי ההכנה  של הרמקול  מתוכו בקעו ההודעות. שמי נקרא בין המועמדים למבחן בהיסטוריה. ההפתעה הייתה גדולה, שכן אני כבר נבחנתי ונכשלתי, לא דובר על מועד נוסף. נרגשת מן ההזדמנות השנייה שנפלה לידיי, השקעתי עצמי בלימוד לבחינה הזו כפי שלא למדתי מעודי. ביום הבחינה הגעתי לאולם, התיישבתי יחד עם כל הנבחנים בכל המקצועות  וקיבלתי את דף השאלות. השאלות היו זהות לאלו שנשאלו במבחן הקודם בכיתה.
ואז הגיע זמן הבגרויות, היה זה אך טבעי שארצה להכין עבודה בהיסטוריה במקום אחת מבחינות הבגרות, היה מובן מעליו שהוא יהיה המנחה שלי. הנושא שבחרתי היה "הנצרות". אני זוכרת את חיוכו, כששמע את הסברי לבחירת הנושא. הוא הדגיש כי לא יהיה לי קל וכשהמשכתי לעמוד על שלי, הבטיח לסייע לי לאתר חומר מתאים. "תבואי אלי ביום ראשון בהפסקה הגדולה..."
 
סבתי הייתה בבית הכנסת. בכל שנה נהגה לקנות לעצמה מקום מראש לחגים, ובראש השנה ויום כיפור הייתה מתפללת במשך כל היום, גם עבורנו. ישבתי בבית בדומייה שאפפה תמיד את יום הכיפורים, ללא רדיו וטלוויזיה, ללא סדר היום הקבוע, בלי ארוחות. קראתי עיתון והלכתי לישון, מתכננת לי למחר ללמוד ולהכין שיעורים, מכיוון שביום ראשון חוזרים לבית הספר ולי מתוכננת פגישה עם אלישע.  
באותה שבת, של יום הכיפורים, התעוררתי לקולו המוזר של מטוס קרב הרחק בשמיים. פקחתי עיניים. מה פתאום מטוס ביום שכזה, חשבתי לעצמי. קמתי בעצלתיים, מודעת לעובדה שאבי כבר מכין את ארוחת הבוקר המסורתית,למרות הצום. אבי ואני לא צמנו אף פעם, ובכל בוקר יום כיפור נהגנו להכין חביתה משתי ביצים עם סלט ירקות, ארוחה דשנה שתספיק לנו עד הערב, עד סיום הצום. תכננתי לשבת ולקרוא את הפרק בהיסטוריה, למרות שלא היה לי חשק. חיפשתי תחנה ברדיו שתסביר לי מדוע האוויר בחוץ רחש תנועה לא אופיינית ליום רגוע שכזה.

באחת-עשרה הגיעה חברה של הוריי וסיפרה שבבניין שלה נפתחה תחנת גיוס לחיילים. הסתכלתי החוצה מהמרפסת, אמי שוחחה עם שכנה מהבניין ממול שבעלה משרת בחיל האוויר, זו סיפרה כי בעלה נקרא להתייצב אתמול בערב, וכי משהו מתחולל בגבולות הארץ, אך אינה יודעת בדיוק מה.
ברדיו לא מצאתי אף תחנה שממנה אקבל הסבר לשמועות. מוטרדת ניסיתי לקרוא בספר ההיסטוריה, יודעת כי אין כל תירוץ מתקבל על הדעת שאותו אוכל לספר לאלישע אם לא אהיה מוכנה לשיעור. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שלא התחשק לי לקרוא. דעתי הייתה מוסחת.
בשעה שתיים בצהריים השמועה כבר עברה מפה לאוזן: יש לפתוח את הרדיו, כי עד מהרה תימסר הודעה. ואכן, כולנו שמענו את הבשורה: המלחמה פרצה

הוריי שלחו אותי לאסוף את סבתי מבית הכנסת. ברדיו דיברה גולדה מאיר, ראש הממשלה, בקול נכאים, במבטא החצי אנגלו-סקסי שלה. ניתנו הוראות – למלא את האמבטיות במים ולהתארגן עם מצרכים, הושמעו סיסמאות לגיוס חיילי מילואים, ונשמעה גם האזעקה הראשונה. נזכרתי במלחמה הקודמת, מלחמת ששת הימים, אבל לא הייתה לי תחושת ביטחון כמו שהייתה לי אז, אולי בגלל שעתה הייתי בוגרת יותר, ואולי בגלל שהבנתי יותר, ואולי משום שקולה של גולדה מאיר לא הרגיע אותי כלל.
באותו לילה ישנו עם הבגדים, הקשבתי לשידורי הרדיו ששודרו ללא הפסקה מרגע שנשברה שתיקת יום הכיפורים. דיברו על מתקפה בשני הגבולות – בדרום, בתעלת סואץ, ובצפון, ברמת הגולן. ציפיתי שיגיע הבוקר, למרות שלא קראתי את הפרקים בהיסטוריה.
ביום ראשון בבוקר לא התקיימו לימודים. נקראנו להגיע לבית הספר וחולקנו לקבוצות התנדבות. שובצתי ל"טיפת חלב", באזור שבו למדתי בבית הספר היסודי. הכול היה מוזר מאוד, ניזונו משמועות, ידענו שמבית הספר גויסו מספר מורים, וכי אלישע היה אחד מהם. הרגשנו כמו בתוך בועה, ללא תחושת זמן, ללא כיוון, צמודים כל הזמן לרדיו, מבינים, אך לא ממש קולטים.
החרדות הפכו לתהיות. כל הזמן חשבתי שזה ייגמר כמו אז, ב-67 , מהר ובניצחוננו, אך הפעם הזמן התארך , הדיווחים היו קשים, השמועות התפשטו במהירות, החרדה וחוסר הוודאות היו ברורים. ציפיתי שאלישע יחזור וינתח עבורי ועבור כולנו את מה שקרה.
בינתיים ארגנתי את עבודות ההתנדבות מטעם התלמידים, סידרתי תורנויות במוקדים שונים, יזמתי משלוח חבילות לחיילים, התאמתי חונכים למשפחות שבהן האבות גויסו, נפצעו, או חלילה נפלו.
לאחר שהמלחמה נכנסה למצב של הפסקת אש והתקיימו שיחות בין הצדדים, חזרנו ללימודים.
מועצת התלמידים התכנסה לישיבה, כאשר צביקה, חבר המועצה, נכנס לחדר בו ישבנו ובקול שבקושי נשמע, לחש: "אלישע, מר בוצר, נפל."
זו הייתה שנה קשה...
קמתי ולקחתי לי כוס מים, בחוץ היה יום בהיר וחמים, עיני נחו על שידת הספרים שמול המיטה ונתקלו בחוברת, שהצהיבה עם השנים, פניו של אלישע חייכו אלי מהכריכה.

"...נפל..." ..."...אל..ישע..."...

שקט כבד ומעיק נפל עלינו. הבטנו בצביק'ה והוא הביט בנו, ואז הוסיף כמתנצל: "הייתי בחדר של המנהל ושמעתי את ההודעה שהגיעה..."

 המשכנו לבהות, איננו קולטים את הנאמר, האור בחדר הופך אפל יותר מרגע לרגע. לאט, לאט קלטתי, שצביק'ה מדבר על - אלישע, על המורה שלי, שקבע איתי פגישה ליום ראשון בהפסקה הגדולה, אלישע, שחיכיתי לו שיסביר לי מה קרה ומה השתבש במלחמה הזו שלא הייתה כמו המלחמה הקודמת, אלישע שכל כך אהבתי...

"אימא , מר בוצ...אלישע המורה להיסטוריה... ,הודיעו לנו שהוא..נפל...!" סיפרתי מיד כשנכנסתי הביתה באותו יום.

"כאלה הם החיים..." היו דבריה של אמי ,בתשובה לדברי.

התחלתי לבכות ,לא יכולתי להפסיק, הדמעות שפרצו יחד עם נאקות השבר ,עלו כאילו מתוך בטני דרך ריאותיי ונשפכו מפי היו מבהילות, מטלטלות את כולי. בכיתי מתוך תסכול נורא, מתוך תחושה של אבדון המושך אותי למטה, למטה, לתהום, בכיתי מתוך חוסר יכולת וחוסר רצון להאמין שיותר לא אראה את אלישע, שלעולם לא אדבר איתו שוב, שאף פעם לא ייכנס שוב לכיתה... כל כך לא רציתי שכאלה יהיו החיים ...

כעסתי כי הייתי בת 17 שהסתובבה בהרגשה שכל העולם שלה. הכול נראה ורוד, כשחזרנו ללימודים באותה השנה , הכתה  השביעית, הייתי מלאת התלהבות וציפייה, ואז פרצה המלחמה הזו, ואיתה אבדה הציפייה שהייתה. ההתבגרות שלי החלה עם האובדן.

כעסתי על אימי שפתרה זאת במשפט שנראה פשטני כל כך.

 הרגשתי בודדה ומושפלת מן ההתפרצות אבל לא יכולתי לשלוט בבכי. הבכי שלא פרץ בזמן ההודעה והבשיל כעת.

הרגשתי כאילו לא אוכל להמשיך הלאה והבנתי כי זה מוזר שכך אנהג, לא ידעתי איך אקום בבוקר להמשיך לבוא לבית הספר...ללמוד...לחיות...

במשך כמה ימים המשכתי לקוות שאולי הידיעה איננה נכונה, אולי מדובר בטעות. דמיינתי שיגיעו ויאמרו שאלישע רק נפצע או נעדר, ובבלגן ששרר אז  זה היה אפשרי...

אלישע לא יחזור!... עוד חשבתי להלחם , לא להסכים...לא לוותר...

"אני מכינה עבודה ...דברתי עם אלישע שהבטיח כי יסייע לי עם מראי מקום..." אמרתי והרגשתי את  הגרון  יבש. לא האמנתי שמולי ניצבת גב' לוסקי ולא אלישע. הרגשתי כאלו אני בוגדת...

"אין כל בעיה" שמעתי את קולה נענה לדברי " אני אעזור לך כמיטב יכולתי, על מה העבודה?"

"על הנצרות" עניתי בקול אובד

"בסדר גמור. התחלת כבר?"

"קצת, קבענו להיפגש בהפסקה הגדולה ביום ראשון ואז פרצה המלחמה ו..."

היא הניחה את ידה על כתפי, מחווה זו ללא מילים הייתה תחילתה של דרך...

 ירושלים, בית הספרים הלאומי, לראשונה נסעתי לבד, לעיר זרה, למוסד לא מוכר כדי להשיג חומר עבור העבודה. מן התחנה המרכזית הייתי צריכה לקחת אוטובוס נוסף עד לאוניברסיטה. רק שתי תחנות. התרגשתי נורא. כשהגעתי וירדתי בתחנה , קדמו את פני סטודנטים רבים ההולכים בבטחה, יודעים לאן הם הולכים. שאלתי היכן נמצאת הספרייה והם תקנו אותי  "בית הספרים". חבורה של סטודנטיות צחקניות, הפנו אותי אל פתח בעל דלתות זכוכית גדולות ששביל האבן והמדשאה השתקפו לתוכן. במקום הייתה תנועה רבה ואני הרגשתי זרה ומוזרה. בפנים , האולם היה בעל תקרה גבוהה ,התקרבתי לדלפק ברעדה קלה ובקול חלש בקשתי עזרה" אני מחפשת חומר על הנצרות..."

"פעם ראשונה כאן?" שאל הסטודנט שעבד כספרן

"כן, אני לא סטודנטית..." מלמלתי, חוששת שיאמר כי אני לא רשאית לשאול כאן ספרים.

"בואי איתי ..."

נגשתי איתו למגירות העץ שמלאו את הקיר ליד הדלפק, " יש לך שם של ספר או מחבר? " שאל ואני הנהנתי בראשי לשלילה. יחד חפשנו בכרטיסיות. הוא הסביר תוך כדי חיפוש, כל החומר היה באנגלית. כעבור זמן מה שאל אם אני יכולה להמשיך לבד ,הנהנתי בחיוב  ואז פרש ממני לעזור לאחרים. רשמתי כמה שמות שניחשתי כי יתאימו. מלאתי את הטפסים שנתנו לי מבעוד מועד כדי לאתר את הספרים.  שוב חזרתי לדלפק ומסרתי את הטפסים, מקווה שמלאתי אותם נכון. כשהגיעו הספרים ,חלקם היו מן  אסורים להשאלה ונדרשתי לצלם חלקים ניכרים מהם אך ספר אחד הותר לי להשאילו לחודש.  כשיצאתי לאוויר הירושלמי ,לשמש ולצינה גם יחד הרגשתי שאני סטודנטית כמו כולם...וחשתי את חיוכו של אלישע בעורפי.

אבל העבודה לא הספיקה כדי להשכיח את הכאב ,באופן לא מודע הבנתי, כנראה, שעל מנת לא לאבד את אלישע לחלוטין, אני צריכה שיהיה לי קשר לחבריו, למשפחתו ,לאוהביו.

גם את זה כתבתי למייק במכתב,סיפרתי לו על החלטתי להוציא לאור   חוברת לזכרו של אלישע  . ואיך התחלתי במסעי הפרטי השני,  המסע לתוך חייו של אלישע.

 ההתחלה הייתה כשנסעתי לרמת חן כדי להיפגש עם חבצלת, אמו של אלישע . אישה נמוכה עם שיער חצי שיבה, דבורה איטי וקולה שבור, התגוררה במרחק כמה רחובות מביתו. היא שכבה במיטה חלשה ובוכייה, ואנו, שלוש נערות, תלמידות נבוכות, באנו לנחם אותה באבלה. לקראת סוף הביקור הרהבתי עוז, ניגשתי אל מיטתה ואמרתי: "שמי אילאיל - אילי ואני רוצה להוציא חוברת לזכרו, אצטרך את עזרתך..."

אמו הנהנה בראשה  בהסכמה.

 היא נתנה לי כתובות ושמות של אנשים שהכירו אותו, על מנת לאסוף חומר לחוברת. פעלתי כאחוזת בולמוס, חייתי ונשמתי אלישע. הלכתי לביתו לפגוש את בנו , הגעתי עד לניצולים מן הטנק שלו, לרופא שכתב את צוואתו על ערש דווי, לחבריו מימי הקיבוץ, מהצבא ומהלימודים. אמו סיפרה לי את סיפור חייה וחייו, ישבנו יחד במשך שעות, בעוד היא מספרת, נזכרת ונושמת אותו, ואני מגלה אותו כאדם, וממשיכה להחזיק בו איתי, שלי.

העייפות הנפשית הייתה שם, חבויה, הערגה לחום ולתמיכה צמחה מתחת לפני השטח. במהלך חיפושיי אחרי אלישע הגעתי לאנשים כה רבים, את חלקם הכרתי, חלקם היו עלומים, אבל נכנסתי לעולם שמאוד אהבתי, שהיה שונה מעולמי ומבית הוריי. המשיכה לאמו, חבצלת, הייתה ממגנטת, הזמן שהייתי איתה עבר מבלי שארגיש, ולאט, לאט פסקנו מלהיות זרות, ולא היינו עוד אישה מבוגרת ומתבגרת סקרנית. חבצלת, כמו בנה אלישע, הייתה דמות מעניינת, מלאה ובלתי רגילה. סיפור חייה שנגלה לי בהדרגה, משך אותי וקירב אותי אליה, אל האישה שהייתה הכי קרובה לאלישע.
סגרתי את החוברת המצהיבה, הזמן בכל זאת עבר...הכאב כהה... הגעגועים?...

רוצה לבוא הערב איתי ועם עוד כמה חבר'ה? יש איזה בחור שאין לו בת זוג..." פותחת עידית את השיחה.
"
אני לא יודעת אם ירשו לי..." אני ממהרת לענות, אף פעם לא יצאתי לבלות עם חברים, אולי כי לא היו לי כל כך חברים לצאת איתם. גם אף פעם עידית לא בקשה שאצטרף אליה לבילויים...
"
תשאלי." מדרבנת אותי עידית, חסרת סבלנות.
"
בסדר, חכי רגע ואשאל."

"
אימא, אני יכולה ללכת עם עידית הערב למסיבה?" אני שואלת מפתח המטבח, בטוחה שהתשובה תהיה שלילית.
"
כן, אבל את צריכה לחזור עד חצות." עונה לי אימי וממשיכה בסדור הכלים בארונות העץ מפורמייקה כתומה.

"טוב, מרשים לי, אבל אני צריכה לחזור עד חצות."
"
אין בעיה. אני אבוא עם הבחור שאת אמורה לצאת איתו, כדי שתכירו קודם..."

עידית למדה איתי בתיכון, אני בי"א 1 והיא בכיתה המקבילה. כבר בשנה הראשונה בתיכון התחברנו, למרות שלא הכרנו קודם לכן, ומאז היינו חברות טובות, אבל מעולם לא נפגשנו בערבים או יצאנו לבלות יחד. אני בכלל לא יצאתי למסיבות יום שישי, עד אותו ערב... שבועות...

דפיקה בדלת. עידית נכנסת עם שני בחורים, ואנחנו עורכים היכרות קצרה.
"
זה רונן וזה אמיר..."
אנחנו קובעים שיבואו לקחת אותי בשעה שמונה בערב.
מה אלבש? למה בכלל הסכמתי ללכת? מה אני אמורה לעשות? אני לא יודעת לרקוד, איך אומר לבחור הזה שאני לא יודעת לרקוד?...
השעה שמונה חלפה, אני לא מוצאת את הידיים והרגליים שלי, מסתובבת בבית, לחוצה. לא באו, אולי לא יבואו, הלוואי שלא יבואו...
לקחת סוודר? אני פותחת את הארון שבפרוזדור, הסוודר הלבן יתאים... מושיטה יד ולוקחת אותו, מחזיקה, קושרת...

השעה תשע. דפיקה בדלת. עידית ואמיר עומדים בדלת, מתנצלים על האיחור. אני מנסה למלמל לעבר עידית שאולי לא רצוי שאבוא כי עלי לחזור עד חצות.
"
בואי כבר, יהיה בסדר," היא מרגיעה אותי.

אני לוקחת את הסוודר ואנחנו רצים לאוטו.  נדחסת מאחור, עידית לידי. נוסעים. בצומת אנו חוברים למכונית נוספת, מלאה גם היא בחבר'ה, וממשיכים לנסוע. עידית מנסה לספר לי מעט על יושבי המכונית שלפנינו. "זה שלוחץ את פניו לשמשה האחורית הוא קצין, וזוהי רחל, את מכירה אותה...".
 
אנחנו מגיעים אל פארק גדול, יוצאים מן המכוניות, כולם מברכים את כולם לשלום, כנראה הם מכירים זה את זה. אני מהנהנת בראשי לעבר רחל, היחידה שאני מכירה, פרט לעידית. החבר'ה מחליטים להציג את עצמם בשמם, אני לא מצליחה לזכור אף שם, בטח שלא פרצופים. כל מה שהבנתי זה שהגענו לפארק הנקרא "האומה" מסביב היו הרבה בני נוער כמונו ולא היה ברור למה באנו לכאן וכמונו גם שאר בני הנוער.
בלעתי את הלשון. הראש עובד בקדחתנות. איך זה יהיה? כיצד עלי להתנהג? מה להגיד? איך ארקוד? לסרב לרקוד? הרי לא רקדתי אף פעם...

אני מוצאת את עצמי בתוך חבורה די גדולה של צעירים מדברים, צוחקים, אוזניי כרויות לקלוט כל מילה, שפתי החתומות מסמנות חיוך קטנטן לשמע הלצה, עיניי חוקרות בביישנות את הסביבה, וכמעט אינן מבחינות במאומה פרט למלווים שזה עתה הכרתי. כולם מדברים זה עם זה, המולה רבה.

"איך נחצה את האגם לעבר המועדון?"
"
נעלה על הספינה." 
"
ביררתי לגבי הספינה," קורא מישהו, "הם רוצים מחיר יקר."
"
אז ניקח סירה אחת, לשעה, ונעביר כל פעם מישהו אחר, הלוך וחזור. האחרון יצטרך להגיע עם הספינה."
הסירה הושכרה וסבב ראשון של אנשים יוצא אל המועדון שבמרכז האגם. עידית הייתה ביניהם. נשארתי לבד.
המתנתי לתורי לעלות על הסירה. לידי עמד אמיר, הבחור שאיתו יצאתי מהבית. כשהסירה קרבה, ישב בה חותר יחיד, לבוש מכנסי ג'ינס וחולצה כחולה. היה זה "הקצין" מהמכונית השנייה. נכנסתי לסירה עם אמיר, אולם "הקצין" התיישב לידי, מוסר לאמיר את המשוטים.
כשהגענו למועדון, התרומם "הקצין", כשהוא מדלג בקלילות אל המזח, מושיט לי יד לעזרה, ומודיע לאמיר שעליו לחזור לחוף לאסוף זוג נוסף.
קמתי בצייתנות ועליתי על הגשרון. "הקצין", עלה אחריי,  וביד נוגעת-לא-נוגעת בגבי, כיוון את דרכי מאחור.
"
בואי, ניכנס," אמר בנימה בטוחה, כאילו כך נועדו הדברים להתרחש מלכתחילה.
בני נוער רבים עמדו שם, והוא הוליך אותי הצדה ומצא עבורנו מקום ישיבה. בפנים רקדו, ואחרים עמדו, שתו ודיברו ביניהם.
"
שמי מייק, קיצור של מיכאל."
"
אילי, קיצור של אילאיל."
"
את רוצה לשתות משהו?"

"לא, תודה." עניתי כי התביישתי לבקש, לא הכרתי אותו ולא ידעתי מה נהוג לעשות, להציע לו תשלום, להתעלם, בחרתי לסרב, ממילא עוד מעט יחזור אמיר שאיתו הגעתי...
"
אני הולך להביא לי משהו, חכי לי כאן, טוב?"
הנהנתי בראשי. הייתי נבוכה כי לא ראיתי את עידית, שנכנסה לפניי, לא ידעתי מה הולך לקרות. ועם זאת, שמחתי שלא נכנסנו אל רחבת הריקודים, ממנה חששתי.
מייק חזר עם השתייה, התיישב מולי והתחיל לדבר. הקשבתי לו, מהנהנת בראשי. מדי פעם העפתי מבט לראות האם אמיר חזר, הייתי בטוחה שאני צריכה לחזור ולמצוא אותו, אבל מייק דבר ולא נראה מוטרד כלל.
"
את בכל זאת לא רוצה לשתות?" שאל שוב כעבור זמן מה.
"
כן, אולי אשתה קולה." הצמא גברה על הבושה...
"
אלך ואביא לך."
המתנתי, מתבוננת מסביבי, לא רואה אף אחד מהחבר'ה שאיתם הגענו, הרגשתי שאני נרגעת מעט. מייק חזר עם הקולה שלי.
"
עד עכשיו אני דיברתי ואת שתקת," אמר לי, "ספרי לי קצת על עצמך."
נבוכה לא ידעתי מה לאמר התחלתי בהיסוס "אני ..., לומדת עם עידית וחברה שלה, איתה הגעתי הערב..."
לגמתי מהקולה. מייק הקשיב לי, והשיחה החלה לקלוח בחופשיות. כך ישבנו ודיברנו, עד שלפתע הפסיק את שטף דיבורו ואמר שוב כמובן מאליו: "בואי נרקוד," וכבר קם ונעמד על רגליו. קמתי באופן אוטומטי. הוא לא שאל אם אני רוצה לרקוד. הוא קבע עובדה. לא הספקתי לחשוב או לתכנן כיצד להגיד לו שאין לי מושג איך רוקדים, וכבר ידו נגעה ברפרוף במותניי, דוחפת ותומכת בי לעבר רחבת הריקודים הצפופה, לעבר האורות העמומים. מייק התחיל לנוע, ואני... ניסיתי לרקוד, לפי מה שראיתי סביבי. למזלי, לא היה הרבה מקום, היינו צפופים, ואיש לא הסתכל עלי באופן מיוחד ... לאחר הריקודים הקצביים הגיע תורו של הסלואו. הצפיפות פחתה כאשר הרחבה התמלאה בזוגות חבוקים. מייק קירב אותי אליו וסובב אותנו לקצב המוזיקה בעדינות ובאדנות. הלב שלי דפק. היה לי נעים, אך גם מוזר ומביך. שתקתי והרגשתי שאני שרויה כבערפל, בחמימות. חשבתי לעצמי, "הנה, את רוקדת, ככה זה במציאות", אך גם חששתי לשנות תנוחה, למרות שהחיבוק הבלתי-צפוי הזה היה נעים ומביך גם יחד. הרי בכל זאתלא ממש הכרתי את הבחור הזה קודם לכן. הייתי מסוחררת כשהמנגינה פסקה, כאילו לא הייתי נוכחת בחדר, למרות שגופי היה שם. בתום הריקוד שפתיו רפרפו על לחיי, וחשתי נשיקה קלה, תוך לחישה: "נהניתי מאוד". מסך ערפילי הציף את עיניי.

מדי פעם הצצתי בשעון כדי לראות מה השעה ולעמוד בלוח הזמנים, והשעות רצו, כלא היו. כשהשעה קרבה, ביקשתי במבוכה שיעזור לי לאתר את עידית. כשמצאתי אותה בין ההמון, הבנתי שעבורה הערב הזה לא היה כל כך מוצלח. הבחור, עמו יצאה, לא היה איתה. הוא בחר לקחת מישהי אחרת איתו לשיט באגם, אבל הזמן דחק ולא יכולתי להקשיב לצרותיה יתר על המידה. לחשתי לה, מבוישת: "אני צריכה ללכת הביתה, כי עד שנגיע כבר יהיה שתים-עשרה והוריי יכעסו אם אאחר.  אבל אני לא יודעת איך להגיד ..."
"
אין כל בעיה. אמיר יסיע אותך," אמרה עידית.
"
אבל אני לא נמצאת איתו " לחשתי לה,"אני עם מייק..."
עידית הביטה בי בהפתעה, ואז אמרה: "אני אדבר עם מייק ואסביר לו..." מייק שאל אוטו מאחד החבר'ה, ושנינו נסענו כמעט בדממה לביתי. בכניסה לבית, בחסות החשכה, קירב את שפתיו לשפתיי. ואני, רוצה להישאר אך חוששת מפני הוריי, מבינה מה רצונו ולא יודעת מה לעשות, הפניתי ראשי הצדה, מנסה לחמוק במעלה המדרגות. לא הייתי מורגלת בקרבה שכזו עם בחור.  מייק ביקש את מספר הטלפון שלי. קרבתו הפיזית, כשגבי צמוד אל קיר הכניסה, לא השאירה אותי צלולה לגמרי, אבל בכל זאת הצלחתי לענות לו: "אם תרצה את מספר הטלפון שלי, קח אותו מעידית," וחמקתי למעלה אל הבית, שהיה כבר חשוך. סגרתי בשקט את דלת הכניסה מאחוריי, נעלתי אותה, ונשענתי המומה על הדלת הצוננת
כעבור יומיים הוא צלצל, והזמין אותי  לסרט. בחושך ששרר בתוך האולם, מצאתי את עצמי מתרכזת בידיו ובקרבה הגדולה בינינו. ידיו חיבקו בעדינות את גבי, פחדתי לזוז או להגיד לו על כך משהו, כולי דרוכה עד כאב, חשה את צלעותיי ואת גבי. אחרי הסרט הלכנו והתיישבנו בגן הציבורי הסמוך, שם, בחסות החשכה, הרגשתי חופשייה יותר ומשוחררת. רצתי אל מתקני המשחקים, אל הנדנדה.  "כילדה תמיד אהבתי את הנדנדה" מצאתי עצמי מספרת לו . מייק דחף קלות את החבלים ואני המראתי מעלה, מעלה...
בכניסה לבית , בטרם נפרדנו, קירב את פניו אלי, בדיוק כפי שעשה יומיים קודם לכן, ואני שוב הסבתי את פני הצדה.  
"
אל תתביישי," לחש לי, "תעשי כמוני." שפתיו נחו על שפתיי, ידו מחזיקה בסנטרי, לבל אברח, ולשונו מחפשת את הסדק שבין שפתיי. לאט, לאט נפתחו שפתיי ולשונו חדרה קמעה, עד שהלחץ גבר, ואני הסבתי את פניי פתאום.
"
היית בסדר," שב ולחש, "אל תפחדי, בואי ונהיה חברים, טוב?"
אני רק רציתי לברוח, אבל גם להישאר.
"
זאת הייתה הפעם הראשונה, נכון?" הנהנתי, מובסת.
"
זה בסדר. אני לא אצחק לך אף פעם," הבטיח, "אל תתביישי, אני אלמד אותך, בסדר?"
שפתיו קרבו אליי שוב וידיו גיששו לעברי. "אל תברחי!" לחש...


תגובות