לדבר אל הנייר

רוצה לבוא הערב איתי ועם עוד כמה חבר'ה? יש איזה בחור שאין לו בת זוג..." פותחת עידית את השיחה.
"אני לא יודעת אם ירשו לי..." אני ממהרת לענות, אף פעם לא יצאתי לבלות עם חברים, אולי כי לא היו לי כל כך חברים לצאת איתם. גם אף פעם עידית לא בקשה שאצטרף אליה לבילויים...
"תשאלי." מדרבנת אותי עידית, חסרת סבלנות.
"בסדר, חכי רגע ואשאל."

"אימא, אני יכולה ללכת עם עידית הערב למסיבה?" אני שואלת מפתח המטבח, בטוחה שהתשובה תהיה שלילית.
"כן, אבל את צריכה לחזור עד חצות." עונה לי אימי וממשיכה בסדור הכלים בארונות העץ מפורמייקה כתומה.

"טוב, מרשים לי, אבל אני צריכה לחזור עד חצות."
"אין בעיה. אני אבוא עם הבחור שאת אמורה לצאת איתו, כדי שתכירו קודם..."

עידית למדה איתי בתיכון, אני בי"א 1 והיא בכיתה המקבילה. כבר בשנה הראשונה בתיכון התחברנו, למרות שלא הכרנו קודם לכן, ומאז היינו חברות טובות, אבל מעולם לא נפגשנו בערבים או יצאנו לבלות יחד. אני בכלל לא יצאתי למסיבות יום שישי, עד אותו ערב... שבועות...

דפיקה בדלת. עידית נכנסת עם שני בחורים, ואנחנו עורכים היכרות קצרה.
"זה רונן וזה אמיר..."
אנחנו קובעים שיבואו לקחת אותי בשעה שמונה בערב.
מה אלבש? למה בכלל הסכמתי ללכת? מה אני אמורה לעשות? אני לא יודעת לרקוד, איך אומר לבחור הזה שאני לא יודעת לרקוד?...
השעה שמונה חלפה, אני לא מוצאת את הידיים והרגליים שלי, מסתובבת בבית, לחוצה. לא באו, אולי לא יבואו, הלוואי שלא יבואו...
לקחת סוודר? אני פותחת את הארון שבפרוזדור, הסוודר הלבן יתאים... מושיטה יד ולוקחת אותו, מחזיקה, קושרת...

השעה תשע. דפיקה בדלת. עידית ואמיר עומדים בדלת, מתנצלים על האיחור. אני מנסה למלמל לעבר עידית שאולי לא רצוי שאבוא כי עלי לחזור עד חצות.
"בואי כבר, יהיה בסדר," היא מרגיעה אותי.

אני לוקחת את הסוודר ואנחנו רצים לאוטו.  נדחסת מאחור, עידית לידי. נוסעים. בצומת אנו חוברים למכונית נוספת, מלאה גם היא בחבר'ה, וממשיכים לנסוע. עידית מנסה לספר לי מעט על יושבי המכונית שלפנינו. "זה שלוחץ את פניו לשמשה האחורית הוא קצין, וזוהי רחל, את מכירה אותה...".
 
אנחנו מגיעים אל פארק גדול, יוצאים מן המכוניות, כולם מברכים את כולם לשלום, כנראה הם מכירים זה את זה. אני מהנהנת בראשי לעבר רחל, היחידה שאני מכירה, פרט לעידית. החבר'ה מחליטים להציג את עצמם בשמם, אני לא מצליחה לזכור אף שם, בטח שלא פרצופים. כל מה שהבנתי זה שהגענו לפארק הנקרא "האומה" מסביב היו הרבה בני נוער כמונו ולא היה ברור למה באנו לכאן וכמונו גם שאר בני הנוער.
בלעתי את הלשון. הראש עובד בקדחתנות. איך זה יהיה? כיצד עלי להתנהג? מה להגיד? איך ארקוד? לסרב לרקוד? הרי לא רקדתי אף פעם...

אני מוצאת את עצמי בתוך חבורה די גדולה של צעירים מדברים, צוחקים, אוזניי כרויות לקלוט כל מילה, שפתי החתומות מסמנות חיוך קטנטן לשמע הלצה, עיניי חוקרות בביישנות את הסביבה, וכמעט אינן מבחינות במאומה פרט למלווים שזה עתה הכרתי. כולם מדברים זה עם זה, המולה רבה.

"איך נחצה את האגם לעבר המועדון?"
"נעלה על הספינה." 
"ביררתי לגבי הספינה," קורא מישהו, "הם רוצים מחיר יקר."
"אז ניקח סירה אחת, לשעה, ונעביר כל פעם מישהו אחר, הלוך וחזור. האחרון יצטרך להגיע עם הספינה."
הסירה הושכרה וסבב ראשון של אנשים יוצא אל המועדון שבמרכז האגם. עידית הייתה ביניהם. נשארתי לבד.
המתנתי לתורי לעלות על הסירה. לידי עמד אמיר, הבחור שאיתו יצאתי מהבית. כשהסירה קרבה, ישב בה חותר יחיד, לבוש מכנסי ג'ינס וחולצה כחולה. היה זה "הקצין" מהמכונית השנייה. נכנסתי לסירה עם אמיר, אולם "הקצין" התיישב לידי, מוסר לאמיר את המשוטים.
כשהגענו למועדון, התרומם "הקצין", כשהוא מדלג בקלילות אל המזח, מושיט לי יד לעזרה, ומודיע לאמיר שעליו לחזור לחוף לאסוף זוג נוסף.
קמתי בצייתנות ועליתי על הגשרון. "הקצין", עלה אחריי,  וביד נוגעת-לא-נוגעת בגבי, כיוון את דרכי מאחור.
"בואי, ניכנס," אמר בנימה בטוחה, כאילו כך נועדו הדברים להתרחש מלכתחילה.
בני נוער רבים עמדו שם, והוא הוליך אותי הצדה ומצא עבורנו מקום ישיבה. בפנים רקדו, ואחרים עמדו, שתו ודיברו ביניהם.
"שמי מייק, קיצור של מיכאל."
"אילי, קיצור של אילאיל."
"את רוצה לשתות משהו?"

"לא, תודה." עניתי כי התביישתי לבקש, לא הכרתי אותו ולא ידעתי מה נהוג לעשות, להציע לו תשלום, להתעלם, בחרתי לסרב, ממילא עוד מעט יחזור אמיר שאיתו הגעתי...
"אני הולך להביא לי משהו, חכי לי כאן, טוב?"
הנהנתי בראשי. הייתי נבוכה כי לא ראיתי את עידית, שנכנסה לפניי, לא ידעתי מה הולך לקרות. ועם זאת, שמחתי שלא נכנסנו אל רחבת הריקודים, ממנה חששתי.
מייק חזר עם השתייה, התיישב מולי והתחיל לדבר. הקשבתי לו, מהנהנת בראשי. מדי פעם העפתי מבט לראות האם אמיר חזר, הייתי בטוחה שאני צריכה לחזור ולמצוא אותו, אבל מייק דבר ולא נראה מוטרד כלל.
"את בכל זאת לא רוצה לשתות?" שאל שוב כעבור זמן מה.
"כן, אולי אשתה קולה." הצמא גברה על הבושה...
"אלך ואביא לך."
המתנתי, מתבוננת מסביבי, לא רואה אף אחד מהחבר'ה שאיתם הגענו, הרגשתי שאני נרגעת מעט. מייק חזר עם הקולה שלי.
"עד עכשיו אני דיברתי ואת שתקת," אמר לי, "ספרי לי קצת על עצמך."
נבוכה לא ידעתי מה לאמר התחלתי בהיסוס "אני ..., לומדת עם עידית וחברה שלה, איתה הגעתי הערב..."
לגמתי מהקולה. מייק הקשיב לי, והשיחה החלה לקלוח בחופשיות. כך ישבנו ודיברנו, עד שלפתע הפסיק את שטף דיבורו ואמר שוב כמובן מאליו: "בואי נרקוד," וכבר קם ונעמד על רגליו. קמתי באופן אוטומטי. הוא לא שאל אם אני רוצה לרקוד. הוא קבע עובדה. לא הספקתי לחשוב או לתכנן כיצד להגיד לו שאין לי מושג איך רוקדים, וכבר ידו נגעה ברפרוף במותניי, דוחפת ותומכת בי לעבר רחבת הריקודים הצפופה, לעבר האורות העמומים. מייק התחיל לנוע, ואני... ניסיתי לרקוד, לפי מה שראיתי סביבי. למזלי, לא היה הרבה מקום, היינו צפופים, ואיש לא הסתכל עלי באופן מיוחד ... לאחר הריקודים הקצביים הגיע תורו של הסלואו. הצפיפות פחתה כאשר הרחבה התמלאה בזוגות חבוקים. מייק קירב אותי אליו וסובב אותנו לקצב המוזיקה בעדינות ובאדנות. הלב שלי דפק. היה לי נעים, אך גם מוזר ומביך. שתקתי והרגשתי שאני שרויה כבערפל, בחמימות. חשבתי לעצמי, "הנה, את רוקדת, ככה זה במציאות", אך גם חששתי לשנות תנוחה, למרות שהחיבוק הבלתי-צפוי הזה היה נעים ומביך גם יחד. הרי בכל זאת,  לא ממש הכרתי את הבחור הזה קודם לכן. הייתי מסוחררת כשהמנגינה פסקה, כאילו לא הייתי נוכחת בחדר, למרות שגופי היה שם. בתום הריקוד שפתיו רפרפו על לחיי, וחשתי נשיקה קלה, תוך לחישה: "נהניתי מאוד". מסך ערפילי הציף את עיניי.

מדי פעם הצצתי בשעון כדי לראות מה השעה ולעמוד בלוח הזמנים, והשעות רצו, כלא היו. כשהשעה קרבה, ביקשתי במבוכה שיעזור לי לאתר את עידית. כשמצאתי אותה בין ההמון, הבנתי שעבורה הערב הזה לא היה כל כך מוצלח. הבחור, עמו יצאה, לא היה איתה. הוא בחר לקחת מישהי אחרת איתו לשיט באגם, אבל הזמן דחק ולא יכולתי להקשיב לצרותיה יתר על המידה. לחשתי לה, מבוישת: "אני צריכה ללכת הביתה, כי עד שנגיע כבר יהיה שתים-עשרה והוריי יכעסו אם אאחר.  אבל אני לא יודעת איך להגיד ..."
"אין כל בעיה. אמיר יסיע אותך," אמרה עידית.
"אבל אני לא נמצאת איתו " לחשתי לה,"אני עם מייק..."
עידית הביטה בי בהפתעה, ואז אמרה: "אני אדבר עם מייק ואסביר לו..." מייק שאל אוטו מאחד החבר'ה, ושנינו נסענו כמעט בדממה לביתי. בכניסה לבית, בחסות החשכה, קירב את שפתיו לשפתיי. ואני, רוצה להישאר אך חוששת מפני הוריי, מבינה מה רצונו ולא יודעת מה לעשות, הפניתי ראשי הצדה, מנסה לחמוק במעלה המדרגות. לא הייתי מורגלת בקרבה שכזו עם בחור.  מייק ביקש את מספר הטלפון שלי. קרבתו הפיזית, כשגבי צמוד אל קיר הכניסה, לא השאירה אותי צלולה לגמרי, אבל בכל זאת הצלחתי לענות לו: "אם תרצה את מספר הטלפון שלי, קח אותו מעידית," וחמקתי למעלה אל הבית, שהיה כבר חשוך. סגרתי בשקט את דלת הכניסה מאחוריי, נעלתי אותה, ונשענתי המומה על הדלת הצוננת…
כעבור יומיים הוא צלצל, והזמין אותי  לסרט. בחושך ששרר בתוך האולם, מצאתי את עצמי מתרכזת בידיו ובקרבה הגדולה בינינו. ידיו חיבקו בעדינות את גבי, פחדתי לזוז או להגיד לו על כך משהו, כולי דרוכה עד כאב, חשה את צלעותיי ואת גבי. אחרי הסרט הלכנו והתיישבנו בגן הציבורי הסמוך, שם, בחסות החשכה, הרגשתי חופשייה יותר ומשוחררת. רצתי אל מתקני המשחקים, אל הנדנדה.  "כילדה תמיד אהבתי את הנדנדה" מצאתי עצמי מספרת לו . מייק דחף קלות את החבלים ואני המראתי מעלה, מעלה...
בכניסה לבית , בטרם נפרדנו, קירב את פניו אלי, בדיוק כפי שעשה יומיים קודם לכן, ואני שוב הסבתי את פני הצדה.  
"אל תתביישי," לחש לי, "תעשי כמוני." שפתיו נחו על שפתיי, ידו מחזיקה בסנטרי, לבל אברח, ולשונו מחפשת את הסדק שבין שפתיי. לאט, לאט נפתחו שפתיי ולשונו חדרה קמעה, עד שהלחץ גבר, ואני הסבתי את פניי פתאום.
"היית בסדר," שב ולחש, "אל תפחדי, בואי ונהיה חברים, טוב?"
אני רק רציתי לברוח, אבל גם להישאר.
"זאת הייתה הפעם הראשונה, נכון?" הנהנתי, מובסת.
"זה בסדר. אני לא אצחק לך אף פעם," הבטיח, "אל תתביישי, אני אלמד אותך, בסדר?"
שפתיו קרבו אליי שוב וידיו גיששו לעברי. "אל תברחי!" לחש...