סקס

אני כותבת עכשיו ואת האמת אין לי מושג למה.

אמרתי לעצמי שבא לי לכתוב, והנה אני..כותבת.

על מה לכתוב?

קראתי לא מזמן כתבה של ידיד.

הוא כתב על הזלזול של האנשים היום בסקס, זלזול בקרבה, על השקר הזה שאופף אותנו.

אנחנו לא מאמינים יותר, לא בעצמנו ולא באנשים סביבנו.

"בדיעבד, סקס מזדמן הוא אקט טבעי לחלוטין. כולם עושים את זה היא אמירת היפרבולה ברורה, אבל בסך-הכל, זה כיף וזה ממלא צורך חייתי, בסיסי, בריא. זה בהחלט נפוץ ביותר. אבל מה הוא אותו הצורך? אותו דבר שפעם היה הדבר הפיזי הכי אינטימי ששני בני-אדם יכולים לחלוק היום הוא כלום, נהנתנות, גרגרנות, גירוי חושים ותו לאו, ערב בר חלוף כמו רבים אחרים שמתחיל בבר מעופש ונגמר בתוך קונדום. אין איך להתחמק מהמילה "זילות" בשלב הזה יותר."

זה גרם לי לחשוב.

אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שבה מישהו השפיע עליי עד כדי כך.

אף פעם לא חשבתי שכל הקטע של ה"סקס המזדמן", אומר עליי משהו, לקחתי אותו בתור משהו מהנה וכן, רציתי יותר, ועדיין רוצה אבל אחרי שקראתי את הכתבה שלו..הבנתי שאני בעצם מזלזלת בעצמי.

כל אותן פעמים שבהן הייתי עם כל מיני זכרים למיניהם ידעתי שהם משקרים לי, כדי להכניס אותי למיטה כמובן, אבל לא היה לי איכפת.

רציתי את זה.

אני עדיין רוצה את זה, אבל מה שהוא כתב, והשיחות שהיו לי איתו בזמן האחרון עזרו לי להבין עד כמה אני טועה.

אני רוצה את הקרבה הזאת למישהו אבל בגלל שאני לא נוטה להתאהב אז אני פשוט מוותרת על כל העניין מראש ומשיגה את הקרבה הזו בדרכים אחרות.

זה בדיוק כמו שהוא כתב, זה כייף וחייתי..מרגש..מטריף חושים.

אבל זה לא מה שאני רוצה.

ידעתי את זה עד עכשיו, אבל לקרוא את הכתבה שלו הייתי כאילו שפכו לי דלי מים על הראש, זה עורר אותי.

אני רוצה אהבה.

אני רוצה שיהיה מישהו שהוא רק שלי, ולא של עוד מיליון בחורות כי הייתי איתו רק לילה אחד בשביל סיפוק רגעי.

אני רוצה ללכת לישון עם מישהו, ולהתעורר איתו בבוקר ולדעת שהוא רק שלי.

אני רוצה לדעת שאני יכולה לבטוח בו, שזה לא משנה כרגע אם אין אהבה, כי אני יודעת שהחלק הזה יהיה לי קשה, אני לא מתאהבת, אבל ההרגשה שמישהו באמת אוהב אותי, ולא ישקר לי.

אני כל כך רוצה את זה, אני רוצה את הקרבה, את החיבוק, הנשיקה, או סתם הודעת:"אני אוהבת אותך".

קשה לי להתאהב, קשה לי לבטוח באנשים.

אם אני אעשה לעצמי ניתוח פסיכיאטרי מהיר אני אגיע למסקנה שהאשמה על אבא שלי.

בגד באמון שלי בכל פעם שיכל.

בתור ילדה קטנה הפעילות היחידה שעשינו הייתה או שיעורי בית: הוא זורק לי את המחברות..

 או שהיה לו משעמם פתאום: צועק עליי.

אחר כך התבגרתי קצת, הם התגרשו אז הוא גרם לי להגיד לו את מי אני רוצה יותר..אותו או אותה.

וכמובן הכרטיס הצהוב, האבחון, אסור לי להראות אותו לאף אחד..שנתיים נכשלתי בבית ספר כי רציתי להיות מספיק טובה בשבילו, לא רציתי הקראות במבחנים ,לא התעלמות משגיאות כתיב, לא מחשבון כי הוא אמר שאם אני אשתמש בזה יגידו שאני מפגרת.

אחר כך כמובן שהיו עוד דברים..גם לפני הגירושים..הרבה דברים שגיליתי רק אחרי שהם התגרשו.

כמו לדוגמה זה שהוא כיוון לאמא שלי אקדח לראש.

היו לי מריבות איתו אחר כך..

בלי קשר למריבות, לקח לי זמן לעקל שאף פעם לא הייתי הילדה של אבא ושאני גם אף פעם לא אהיה.

לא דיברתי איתו תקופה של שנתיים, ואז חזרנו לדבר..הוא נתן לי את התחושה שהוא באמת רוצה להשתנות..הייתי בטוחה שהוא השתנה, ושוב הוא דפק אותי.

נמאס לי לשנות את עצמי בשבילו, נמאס לי לנסות להיות מספיק טובה בשבילו..בשביל מה שהוא יגיד לי.

(הפסקנו לדבר שוב..ועכשיו חזרנו לדבר והפעם אני מנסה שוב, אבל מגישה אחרת..אני יודעת שהוא לא ישתנה, אבל אני רוצה קורס צילום, ועוד כל כך הרבה דברים שלא יהיו לי אם לא נתראה כי הוא לא משלם לאמא מזונות)

מגיל קטן, לא היה לי גבר לצידי, אז אני לא יודעת איך..

אני לא יודעת איך להרגיש..

אני מפחדת להיפגע, תמיד יש בי את ההרגשה הזאת שייקרה משהו רע..

אני צריכה מישהו שיהיה מסוגל להכיל אותי.

שידע מה עובר עליי, שאהיה מסוגלת לספר לו..

שיהיה שם גם כשלא אוכל לדבר, שאוכל לבכות לידו(אני לא בוכה ליד אנשים)

נמאס לי לחתוך את עצמי בלי לדעת למה ונמאס לי להיות בדיכאונות..

אני צריכה מישהו שיגרום לי להיות שמחה..הלבד הזה הורג אותי..

אני רוצה מישהו שיחבק אותי..כל כך צריכה את זה