"הפרוצה הקטנה"
מאת: אילנה קוסטיקה
נכתב בשנת 1980
האולם המה מקולותיהם של הילדים. ישבתי במקומי. בצידי הימני ישב ספי, לוקק בהנאה את הקרטיב הכתום. היה חם. עדיין לא הפעילו את המזגנים. התבוננתי בספי, הארטיק כבר איבד מקשיותו ונזל באיטיות לאורך המקל ומשם לכף ידו ולאורך זרועו, הישר אל החולצה הלבנה. מצידי השמאלי ישבו במרחק שלוש כסאות גבר עם שני ילדים מצדיו. שיערתי שהם ילדיו. הרגשתי את מבטו ננעץ בפני, הפניתי את ראשי לעבר השני, אולם תחושת המבטים הננעצים בי לא פסקה.
שתי שורות קדימה ניסתה בחורה לצאת מן השורה. תנועות ההחלצות מברכיהם של היושבים צדו את תשומת לבי. התבוננתי בה, והכרתיה. חיפשתי בעיני בתוך השורה את ההוכחה לצדקתי. ה"הוכחה" ישבה במלוא משמניה בכסא המרופד. גבר בסוף שנות השישים, שמן ומכוער. פניו הקשים היו מופנים לעבר האשה, פניה היו מועדות לדלת הכניסה. שרידי שערו סורקו בקפדנות, בנסיון כושל להסתיר את הקרחת. כמו בסרט חלפו במוחי תמונות הזכרון החד.
החנות לאביזרי כלות ברחוב בוגרשוב היתה ריקה. ישבתי בפינת העבודה הקטנה, מסביבי סירים מתבשלים על כירה קטנה ומלוכלכת. סירחון העמילן המעורב בדבק עשה לי בחילה. יכולתי לראות את רוזליה עומדת ליד הקופה הפתוחה, בידיה שטרי כסף, הפדיון היומי. שפתיה ממלמלות: "עשר, עשרים, שלושים....".
החומר בעבע בסיר. כיביתי את הלהבה והנחתי את הסיר על משטח השיש. רוזליה התבוננה בי, בודקת אם אני עובדת או סתם "מתמזמזת". בידי השמאלית הנחתי על הדלפק את הבד ובימנית אחזתי במכשיר דמוי מחבט גולף מוקטן, עשוי ברזל. טבלתי את המכשיר בעיסה המסריחה ולחצתי בכוח רב על הבד. פעם, פעמיים, שלוש, התוצאה היתה מרהיבה. פרח יפיפה עשוי בד מוקשה, תוצר לקישוט הינומת כלה נלהבת.
הרחוב היה שקט. השעון הגדול התלוי בחזית הבנק ממול הראה את השעה שתים-עשרה ארבעים וחמש. "יופי - חשבתי בשמחה - עוד רבע שעה לסיום העבודה". מדי פעם הפריעו את השקט היחסי ששרר ברחוב גלגלי אוטובוס חולף. לפתע קרעו את הדממה צרחות אשה. הצרחות התגברו, פסקו, ובכי רם תפס את מקומם ושוב התחדשו הצרחות. ידי המחזיקה במכשיר קפאה. הסתכלתי בשאלה אל רוזליה. היא לא הפסיקה ממלאכתה והפטירה לעברי:"אל תשימי לב".
"אבל מי זו צועקת?" שאלתי.
"אה, זונה קטנה. הסרסור שלה מרביץ לה כי היא לא רוצה לקבל לקוחות".
לרעש הצרחות והבכי הצטרף קול גבר גס, קול זכוכיות מתנפצות הדהד בחלל.
למחרת ראיתי אותה. החנות היתה ריקה. מלאתי את מקומה של רוזליה. נשענתי על משקוף הכניסה והבטתי לרחוב. מהבית בו נשמעו אתמול הצרחות יצאה בחורה צעירה, כמעט ילדה. הבחורה היתה יפיפיה, בהירת עיניים ושיער, קטנה ונשית. הסל שהחזיקה בידה התנדנד וקול שקשוק בקבוקים ריקים נשמע מתוכו. היא התקרבה, התבוננתי בפניה ונדהמתי. אילולא ה"פנס" הענקי שכיסה את לחיה לא הייתי מצליחה לתאר אותה כ"זונה הקטנה". החבורה כיסתה את לחיה הימנית. הלחי נראתה כלוח קליעה למטרה: צהוב, אדום, כחול. זמן-מה לאחר מכן ראיתי אותו. הבחילה צפה על קצה לשוני. ראיתי אותו ניגש לקטנוע אפור שחנה על המדרכה ובתנופה הוריד את רגלו על הדוושה. הקטנוע הזדעזע, הוא התיישב וישבנו כיסה גם את המחצית של הכסא האחורי. הכרס הענקית פרצה מתוך כפתורי החולצה המפוספסת. הידיים הקצרות והגסות אחזו בכידון. התבוננתי בפניו בפחד. ראיתי את שפתיו הדקות, את פרצופו חרוש הקמטים, ראיתי גבר זקן ותמונת הילדה/אשה בתנועות התגוננות עלתה בדמיוני. שנאתי אותו והשתוקקתי לפגוע בו.
מחיאות הכפיים החזירו אותי לאולם. חיפשתי בעיני וראיתיה יושבת לידו. לצידם ישבו שלושה ילדים. שלוש עשרה שנה חלפו ובפניה היו כעשרים. כל כולה רישול, כבר לא אותה יפיפיה קטנה וכואבת. יכולתי לראות את המרירות מרוחה על פניה ועל כל קמט מקמטי מצחה. יכולתי לראות את ההשלמה והכניעה. הצבעים היפים כבר אבדו ואתם הלך זוהרה.
האורות עומעמו בזה אחר זה. מעל לראשינו חלפו פסי אור תכולים והפכו
לדמויות על המסך
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
