"דיאלוג"

"דיאלוג" 

אילנה קוסטיקה

 

 

 

ככה, באמצע השיחה, שוב השתרבבה לי התזכורת ההיא, יוצרת מתח מיידי בחלל החדר. אמא הזדקפה ומיד נרכנה לעברי בתנועה חדה מתוך הכורסה המתנודדת, דשי חלוקה הורוד נפתחים קמעה וסיננה לעברי:"שוב פעם את מזכירה את זה?". שתקתי לרגע. בבטן שלי התחוללו כיווצים קטנים, אבל אז לא יכולתי יותר ושאלתי: "תגידי אמא?, מה בדיוק את רוצה שאעשה? והרי אלו החיים שלי, הסבל שיילך איתי לאורך כל הדרך. מה את מצפה?, שבשביל שתרגישי טוב, אני אמחק את החלק הזה לחלוטין?, או שאולי אזהר בכל מילה שאני מוציאה מהפה?, את פשוט מצחיקה".

"טוב! - אמרה אמא  וכיווצה את שפתיה - דברי, תזכירי כמה שאת רוצה. אני לא שומעת כלום, ובכלל, נמאס לי כבר לשמוע!".

 

אחותי דחפה קלות את מרפקה בצלעותי. אבא הצטחק במבוכה, מתרומם בכבדות מהכורסה שלו, תוך שהוא נעזר בידו לתנופה ושאל:"מישהו רוצה כוס תה?".

"לללאאא תודה". הוא השתרך מושך את רגלו הימנית לכיוון המטבח.

 

מלהגת אמרה אחותי: "שמעתם מה קרה אתמול ב...?". הפניתי את ראשי אליה: "  א י ר י ת !!!" והיא השתתקה מיד.

 

אמא הסתכלה בי. היה לה מבט שתמיד, תמיד גרם לי לחוש אשמה, פחד ואפילו רחמים. לאן שלא פנו הדברים, בסופם תמיד היתה היא, הקורבן השברירי והמסכן. אפילו היום. העיניים המאשימות שלה הסתכלו בי מתוך המשקפיים שהכפילו את גודלם והזכירו לי את תחתיות בקבוקי החלב של ילדותי. כמעט צחקתי.

 

"אמא!, פעם אחת ולתמיד, תנסי להבין. זה לא ייעלם, זה קיים בתוכי ואפילו הביא אותי לכורסת הפסיכולוג, ולא שזה עזר..".

 

אמא פרשה את ידייה לצדדים, שומטת אותן. "טוב. מה את רוצה שאני אעשה?. מה אני אשמה?".

 

"מה אני אשמה?, מה אני אשמה?", חזרתי בליבי, כמעט בלעג. התחשק לי לזעזע אותה, אבל לא יכולתי, אז קמתי והתיישבתי קרוב אליה, מנסה להעביר לה את רגשותי.

 

"זה לא שאני מנסה להאשים. אני פשוט מנסה להבין. נראה לי, שאת עצמך, לא מבינה עד היום את המשמעות על החיים והרגשות שלי".

 

נזהרתי בכל מילה שאמרתי, עדיין. ממש לא התחשק לי שגם היום, היא תחליט שגרמתי לה נזק נפשי ולא תדבר איתי חודשים רבים. היא היתה ממש חזקה בעניינים האלו, וברגע שהחליטה, לא משנה כמה התחננתי, כלום לא הועיל. בזמנים כאלה, הייתי בטוחה שבגלגול הקודם היא בילתה את חייה במנזר שתקנים.

המשכתי להמתין לתגובתה. כשהיא לא השיבה, שאלתי: "זוכרת מה היה קורה כל ערב, כשאבא היה חוזר מהעבודה?".

"על מה את מדברת?", התממה אמא. משהו בהבעת פניה התרכך, זוויות פיה התרוממו קמעה.

"על מה את מדברת - רטנתי - את יודעת על מה אני מדברת!. היה לך תסריט קבוע מראש. אבא מגיע מהעבודה, עייף, מזיע, עמוס שקיות, ועוד בטרם הניח את כף רגלו על מפתן הדלת, ממש בכניסה, היית מקבלת את פניו בהבעת פנים מיוסרת ובדרמטיות היית מוסרת לו דיווח מפורט על כל ה"צרות" שעשינו לך כל היום. את זוכרת אמא?, כל ערב הוא הכה בנו באגרופיו, בחגורה, בחוט החשמל.  במיוחד בי. את צרחות הכאב שלנו שמעו בכל הרחוב. מה שהכי שיגע אותי ומשגע עד היום, איך זה?, שתמיד לקראת הסוף, היית לפתע מרחמת עלינו, דוחפת את עצמך ביננו לבינו, מנסה להפריד בצעקות ובדחיפות והיית חוטפת בעצמך?".

 

"די!, מספיק! - אמא קמה מהכורסה בכעס - את רוצה לדעת למה?, אני אגיד לך למה!. פשוט לא היה לי כח להרביץ לכם בעצמי. גם אני חטפתי מכות רצח מאבי ומאחי על כל שטות, וגם אבא שלך חטף מכות רצח מאבא שלו. ככה חינכו אותנו ואין מה לעשות, וכל פעם את חוזרת לזה, כאילו שזה כבר משנה משהו".

 

"את יודעת אמא! - עניתי - זה באמת לא משנה כלום".

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.