3 - צביקה
צביקה חייג בנייד שלו. הצלצול נשמע לו כמו מצלצל בחדר ריק. קולה ענה לבסוף בכן הנצחי שלה.
"רחלי, אני יוצא שבת. מה נשמע בבית?"
"הכל בסדר. אני מחכה לך ומתה לראות אותך ולחבק אותך וחושבת כל הזמן לעצמי שהלוואי ותבוא. אופירי המתוק מחייך אלי עכשיו כאילו הוא יודע שאני מדברת אתך. אני בטוחה שלו היה יודע לדבר, היה קורא לך שתבוא מהר", חייכה, מאמצת את אופיר אל לבה.
"אשתדל להגיע הכי מהר שאוכל. אני נורא מתגעגע אליכם", חייך צביקה כשהוא אוסף את הדברים האחרונים.
"רק אל תיסע מהר", התרתה בו רחלי " עדיף לאט, אבל בטוח".
"יוצאים מפה בשיירה מסודרת כך שאולי היציאה תתעכב. יש סידורים כאלו ואחרים. איך שלא יהיה אני לוקח אתי כמה חיילים ברכב ואינני לבד. אבקש מכולם לשיר לי שלא אירדם".
" היה לך לילה קשה?" שאלה בדאגה.
"לא יותר מתמיד אבל נרדמתי מאוחר מאוד. יהיה בסדר. אל תדאגי. העיקר תדליקי את הדוד. דבר ראשון אני רוצה מקלחת חמה".
"לפני שתשחק עם אופירי?" סנטה בו.
"אני חייב לסגור. כולם יוצאים. להתראות עוד כמה שעות".
איך הוא יכול לספר לרחלי מדוע לא נרדם. דמותה של יפעת לא משה מעיניו. כנראה שירדתי מהפסים, חשב לעצמו. אבל הצמה לא עזבה אותו.
הנסיעה עברה מהר מהמצופה. הכבישים לא היו עמוסים במיוחד. כמו בכל יום ששי.
היו לו שיחות מעניינות עם החיילים בדרך. כולם פחדו ממה שמחכה להם בהתנתקות. אף אחד לא רצה להתעמת פיסית עם המתנחלים. כל אחד התפלל בדרכו שהכל יעבור ללא נפגעים. המצב טעון וקשה. הם היו מוכנים לצאת לפעולות נגד המחבלים והמפגעים – אבל להתעמת פיסית מול בני עמך? כמה חיילים מהיחידה ביקשו להשאיר אותם בשמירה או בכל תפקיד אחר ובלבד שלא להתעמת פנים מול פנים עם המתנחלים. לחלקם היו בני משפחה קרובים בין המתנחלים. הרגישות היתה גבוהה ביותר. הפיקוד עשה כל שביכולתו להימנע מחיכוכים מיותרים.
צביקה החנה את מכוניתו ליד הבית. פתח את דלת הכניסה לבית במפתחו, הציץ לתיבת הדואר ודילג הביתה, צעדיו בולעים שתי מדרגות מדי פעם. הוא רצה כבר לחבק את אופיר, לראות איך גדל והאם יחייך אליו. ידו כבר היתה שלוחה לפתוח את הדלת כשזו נפתחה ורחלי המחייכת כשבזרועותיה אופיר, קבלו את פניו בקריאות שמחה. רחלי, שערה השחור קצוץ, גומת חן יחידה בצידה הימני, עיניה שחורות, גופה מלא. עדיין לא חזרה לממדי גופה שהיו לפני הלידה. אופיר, ילד שמנמן, עורו ורוד, תלתלים קטנים שחורים מעטרים את ראשו, חייך לצביקה והשמיע גרגורים מצחיקים. צביקה אסף אותו מזרועות רחל, השקיע את ראשו בתוך צווארו של אופיר והריח מלוא נחיריו את ריח התינוק שחיבק בעדנה מרובה.
"אופירי שלי! כמה גדלת במשך שבועיים! פשוט לא ייאמן", התפעל כשהוא נושק קלות ללחייה של רחלי.
"ואני לא השתניתי במשך שבועיים?" שאלה כשהיא מחפשת את מבטו. מחכה לנשיקתו.
"אני חושב שירדת עוד קצת", חייך אליה "עוד מעט תחזרי לגוף הנפלא שהיה לך לפני הלידה".
"כל זמן שאני מניקה לא אוכל לרדת הרבה. הלוואי ואחזור לאותו גוף שכל כך אהבת".
צביקה נכנס הביתה כשאופיר נישא בזרועותיו וידו האחת מונחת על כתפי צביקה כמו מחבק אותו.
"אהלן לילי", חייך לאחותה של רחלי שישבה לשולחן המטבח וכוס קפה בידיה.
היא דמתה מאוד לרחלי, בוגרת ממנה בארבע שנים. שתי האחיות היו מאוד קשורות, קשר שהתהדק עם מחלתה של אמם. המכה ניחתה עליהן לפני שנה. האם חלתה בסרטן אלים ביותר ותוך כמה חודשים נפטרה. שתיהן תמכו בה, טיפלו בה במסירות, פנו לטובי הרופאים, אבל דבר לא עזר. השעות שישבו ליד מיטתה וניסו להילחם באותה מחלה ארורה, קירבו אותן יותר. המלחמה המשותפת, הדאגה היום יומית, האהבה שניסו להרעיף על אמם כל דקה, יצרה קשר עמוק ביניהן. הרבה שיחות נפש התנהלו ליד מיטת האם ובמסדרון בית החולים. לילי היתה גרושה וגידלה את שני ילדיה לבד. תמיד הרגישה שעליה לגונן על אחותה הצעירה ועתה משנפטרה אמם שימשה לרחלי גם אחות וגם אם.
היא עברה לגור בשכנות לרחלי וצביקה.
"למזוג לך קפה?" שאלה לילי את צביקה.
"לא תודה. אני רוצה לחטוף מקלחת הגונה וארוכה קודם", הסביר וניסה להעביר את אופיר לזרועותיה של רחלי. הילד נצמד אליו ולא רצה לעבור לידי אמו. צביקה חייך, נשק לראשו של אופיר, נשכב אתו על השטיח והחל לדגדג את בטנו כשהוא מתגלגל אתו ומחבק אותו חזק אל לבו. אופיר צחק בקול רם.
"תראה כמה שאתה חסר לילד", נאנחה רחלי, משלבת זרועותיה ומביטה בהם.
צביקה ואופיר היו עסוקים בגלגוליהם וצחוקם התערבב ומילא את החדר. רחלי ולילי צפו בהם כשהן ישובות ליד שולחן המטבח, מחייכות ונהנות.
המטבח היה גדול דיו להכיל שולחן אוכל קטן. הכיור היה עמוס בכלים מלוכלכים, צלחת עם פרוסת לחם חצי אכולה עמדה על השולחן. רחלי לא היתה מהמקפידות על הסדר והניקיון,למורת רוחו של צביקה שהיה רגיל למטבח מבריק אצל אמו. בהתחלה ניסה להעיר לה, אבל מהר מאוד התייאש וקיבל את הדברים כמו שהם.
"טוב, אשאיר אתכם לבדכם עכשיו. בטח יש לכם המון מה לדבר ו..." חייכה אל רחלי.
"אוקיי. נתראה מאוחר יותר", טפחה רחלי על שכמה.
"ביי צביקה", זרקה לילי לעברו.
"ביי", פלט צביקה כשהוא ממשיך להתגלגל עם אופיר.
"אולי תניח את אופירי בלול שישחק קצת ותתגלגל קצת גם אתי?" התגרתה בו.
"אני חייב להתרחץ קודם", קם והניח את אופיר בלול, מושך את תשומת לבו בעזרת הצעצוע האהוב עליו.
היא לא הגיבה. משהו בו שונה, חשבה לעצמה. אני מרגישה כאילו הוא נמנע מלהסתכל לתוך עיני, כאילו הוא נמנע בכלל ממגע פיסי קרוב. פעם כשהיה בא הביתה אחרי שבועיים, היה ממש מתנפל עלי ומרעיף עלי אהבה, מנשק, מדקדק, מחבק חזק אל לבו. ידיו היו מושטות ישר לחזי המלא והכל היה מוביל להתעלסות מלאת תשוקה. אולי הוא עייף מאוד. בטח עבר עליו לילה קשה וארוך. כנראה שהמצב העדין עם ההתנתקות משפיע עליו.
צביקה לקח את תיק הצד שהביא ונכנס לחדר השינה שלהם. המיטה היתה סתורה כאילו עכשיו קמה ממנה רחלי. חיתולים היו מפוזרים על המיטה, עיתונים על הרצפה.
"לזרוק את הכביסה למלוכלך או שתעמידי דוד כביסה?" קרא לעבר הסלון.
"תהיה נחמד. זרוק את כל הכביסה המלוכלכת שהבאת לתוך המכונה", ענתה.
צביקה שם את בגדיו המלוכלכים במכונה והפעיל אותה. נכנס למקלחת, עמד מתחת למים החמים הקולחים על גופו. שוב חזרה תמונתה של יפעת. הרגיש שהדבר גורם לו לריגוש.
עלי להתגבר, חשב לעצמו. לפחות להדחיק אותה ממוחי במשך סוף השבוע ולנסות להתנהג כרגיל. כבר ראה את המבטים של רחלי הנשלחים אליו מדי פעם. היא מרגישה שמשהו אתו אינו כתמול שלשום. החליט להמנע משיחות ושאלות מיותרות.
"עוד מעט ייגמרו המים בברז", שמע את קולה של רחלי.
"אני כבר מסיים", ענה, מתנתק ממחשבותיו.
הפעם חיכתה לו עם כוס קפה מוכן על השולחן. דבר נדיר. צלוחית עוגיות היתה מונחת על השולחן ליד הקפה.
"איך היתה המקלחת?" שאלה בחיוך.
"כל כך טוב לבוא הביתה, להתקלח כמו בן-אדם, לעמוד מתחת למים הזורמים כמה שאתה רוצה מבלי לשמוע את קריאות הזירוז של חבריך המחכים בתור להתקלח".
"ספר קצת על הנעשה בגוש", בקשה ממנו.
"המצב מאוד מורכב. יש בעיות כאלה ואחרות. אף אחד מאתנו וגם מהמתנחלים לא באמת רוצה בעימות פיסי וכל אחד פוחד מהתוצאות שעלולות להתפתח. בינתיים מתארגנים, עוברים על תכניות אלטרנטיביות ומנסים לשמור על שיגרה".
"איך המחנה? איפה אתה ישן בכלל? ספר לי שאוכל לדמיין את מה שעובר עליך שם", בקשה.
"המחנה הוא מחנה אוהלים, ישנים ששה חברה באוהל. שמחתי להיתקל שם בבחור שעברתי אתו קורס בעבר והוא הדריך אותי בנעשה בשטח".
"ואיך האוכל?" המשיכה כשהיא לוקחת על הידיים את אופיר שהתעורר מהשינה.
"סביר", קיצר וניגש לאופיר. ברגע שהילד הבחין בו, פשט את שתי ידיו הקטנות לעבר צביקה וכמעט עף מידיה של רחלי. החיוך התפשט על פניו. צביקה הריח שוב את צווארו של אופירי.
"למה לא עושים בושם בריח של תינוקות?" שאל בחיוך ממשיך לשאוב לאפו את הריח הנעים והחם של אופיר.
"באמת זה רעיון נפלא. אני חושבת שהיו מצליחים למכור הרבה בקבוקי בושם עם ריח תינוקות" , חייכה רחלי כשהיא מחבקת את צביקה ואופיר יחד.
"איך המפקד במקום? ישבת אתו כבר לשיחה?" המשיכה.
"כן. נכנסתי אליו לשיחת היכרות מאחר ואיני שייך ליחידה הזו באופן קבוע. שמו יובל והוא נראה קשוח ביותר. טיפוס צבאי. נראה שכל חייו סובבים סביב משמר הגבול והמשימות שלפניו. בכל זאת, לא שכח לשאול על מצבי האישי, התעניין לדעת היכן אנחנו גרים, כמה זמן אנחנו נשואים ואיך אנחנו מסתדרים עם ההעדרויות הדחופות שלי מהבית.
ברגע שהזכרתי את אופירי, עלה חיוך גדול על פניו כאילו הפך לאדם אחר. כל הקשיחות נעלמה מפניו ואמר שגם לו בן בגילו של אופירי שלנו".
"נשמע ממש בסדר. ברור שהוא חייב להיות קשוח בגדר תפקידו, אחרת לא היה מוצב שם. אבל גם ברור שעליו להיות אנושי. יש לי רושם שבחרו את האנשים שעומדים בפני העימות עם המתנחלים במחשבה רבה. האם אתם מסתובבים בתוך היישובים?" הושיטה ידיה לאופיר "אני הולכת להחליף לו חיתול. תשתה את הקפה, הוא מתקרר".
צביקה לגם מהקפה, אכל עוגייה ושוב ראה את אותה צמה.
הוא הדליק את הטלביזיה. תמונות מגוש קטיף, ראיונות עם אנשים שונים מהגוש. הקשיב קשב רב. מיום ליום הרגיש יותר ויותר הזדהות עם בעיותיהם במקום. אחרי הכל התיישבו שם ברשות, חיו וגידלו את ילדיהם, כל עולמם שם ועכשיו דורשים מהם לעזוב הכל. מציעים להם פתרונות שונים, כאלה ואחרים, שמי יודע אם באמת יתממשו. אבל הם מעדיפים להקים יישוב אחר כגוש אחד.
"למה לך להסתכל ולהקשיב לטלביזיה כשאתה בא הביתה לכמה שעות. לא מספיק לך שם? אולי מוטב שתתנתק קצת", אמרה רחלי כשהיא חוזרת עם אופיר.
"קשה לי מאוד להתנתק. לבי אתם וראשי אומר לי שעלי פשוט למלא את חובתי. מאוד קשה לנתק רגש משכל", ענה ולקח את אופיר. שוב נשכב אתו על השטיח לשחק אתו ולהירגע מהבעיות המצפות לו.
"שאלתי אם הסתובבת בתוך היישובים?" חזרה לשאלתה.
"כן. יוסי, הבחור שפגשתי מהקורס, לקח אותי לנווה דקלים. עמדנו מרחוק וקבלתי הסבר על כל המבנים של המקום. יישוב מאוד גדול, יפה, מטופח, עם הרבה מבנים ציבוריים גדולים וכמובן עם הרבה דקלים. הבתים והגינות כל כך יפים בתוך כל השלווה שמסביב שלא פעם חשבתי שלא הייתי מתנגד שנעבור לגור במקום כזה".
"הם בטח כולם דתיים שם. לא היית יכול לחיות בין דתיים פנאטיים כאלה", פסקה.
"ראשית לא כולם דתיים ושנית זה ממילא לא על הפרק", חתך כשהוא שוב נזכר ביפעת.
"לא פגשת אף אחד מהמתנחלים?" המשיכה.
"לא. אבל היו כמה חברה, חיילים וקצינים, שהלכו לשיחת מפגש אתם בסניף בני-עקיבא שלהם".
"מה, הזמינו אותם?" תמהה.
"כן. הם קוראים לזה 'פנים מול פנים'. היוזמה היתה שלהם. אני חושב שזה משהו מאוד חיובי. כך כל צד יכול לשמוע את הבעיות המטרידות את הצד השני, לנסות להבין, גם אם לא להסכים. הדבר יקל לדעתי על הפינוי".
"אתה לא מבין שהם מנסים להסית אתכם. לנפח לכם את השכל בכדי להביא אתכם לסירוב פקודה?" התרגזה רחלי.
"אני לא רואה את הדברים כמוך. לכן נבחרו כל החיילים והשוטרים בקפידה. גם אם אתה מזדהה אתם או מרחם עליהם – עליך להבין ולהיות מספיק חזק ולמלא את פקודות הממונים עליך. אוי לנו אם לא נעשה כך". צליל של כעס התגנב לקולו.
הצלצול בדלת קטע את השיחה שהחלה להתלהט. הרבה חילוקי דעות שררו ביניהם. רחלי תמיד היתה נכנסת לוויכוחים, מתרגזת ולפעמים אף משחקת אתו בברוגז. הוא היה מנסה לשכנע ולהסביר בשקט הנפשי שלו, אבל לא תמיד הצליח.
לילי נכנסה.
"נו נרגעתם קצת?" שאלה כשהיא מחייכת לעבר רחלי ועיניה בולשות.
שום תשובה לא נשמעה. שתיקה רועמת.
"אולי תצאו קצת לחברים ואני אשגיח על אופירי?" הציעה לילי.
"אפשר לקפוץ לאלון ורותי", הציעה רחלי שתמיד היתה מוכנה לצאת.
"אם את רוצה, אף על פי שהייתי מעדיף להישאר בבית בשקט", ענה צביקה משחק עם הרעשן של אופיר.
"ארים טלפון לרותי, אולי היא תזמין עוד זוג או שניים ויהיה נחמד", הציעה וכבר הרימה את שפופרת הטלפון.
"מה קורה אצלכם שם?" פנתה לילי אל צביקה.
"בסדר. רחלי בטח תעדכן אותך בפרטים", המהם.
"איזה קטע", חזרה רחלי מהשיחה "רותי הזמינה במקרה כמה זוגות ויהיה מאוד נחמד שם. אני הולכת להתקלח ולהתלבש. אני בטוחה ששניכם תסתדרו פה עם אופירי".
"אתה מאוד שתקן היום. מה עובר עליך", החלה לילי לחקור את צביקה.
"אני מאוד עייף ולכן גם העדפתי לא לצאת היום, אבל, כרגיל, רחלי לא בדיוק מתחשבת ברצונותיי", רטן צביקה.
"אתה לא פייר! היא כל הזמן לבד סגורה בבית. רחלי אוהבת מאוד חברה וחברים וכשאתה בא פעם בשבועיים אתה רוצה להישאר בבית. תחשוב קצת עליה", הטיפה לו האחות הבכירה.
"גם היא יכולה להבין אותי שאני נמצא כל הזמן במתח, מסביבי רק וויכוחים ודעות שונות ואין לי כל חשק ללכת ביום ששי בערב ולשמוע את כל וויכוחי יום השישי וכל הביקורת שיש לכולם להעביר על הכל", ענה בטון כעוס. לא תמיד יכול היה לסבול את התערבות לילי בחייהם.
"גם אתה יכול להביע את דעתך, מדוע הדבר צריך להרגיז אותך? לרחלי חסרה היציאה, להתלבש ולהתגנדר, לצאת לחברים או למסעדה טובה. תשמח שאני מוכנה להיות בייביסיטר לאופירי ותצא קצת עם אשתך. זה לא יזיק גם לך להתאוורר".
הוא לקח אוויר מלוא ריאותיו, קם ללא מילה, נכנס לחדר השינה להחליף בגדים. למלא את רצונה של רחלי שאפילו לא שאלה לרצונו שלו.
רחלי חילקה הוראות אחרונות ללילי שצחקה מאחר והכירה בדיוק את כל הרגליו של אופיר.
"לכו ותיהנו", אמרה בחיוך "ואל תמהרו לחזור. אם אירדם על הספה תעירו אותי כשתחזרו. לי אין בעיה. הילדים שלי כבר גדולים ושניהם עסוקים הערב".
צביקה ורחלי נכנסו למכונית. החלו לנסוע. אפשר היה לנסר את האוויר. השתיקה רעמה.
"אולי תגיד לי מה עובר עליך?" לא יכלה רחלי להתאפק.
"לא עובר עלי כלום", ענה.
"עלי אתה לא יכול לעבוד. האם המצב כל כך משפיע עליך?"
"יכול להיות. לא קרה שום דבר מיוחד", אמר וניסה שוב לגרש את דמותה של יפעת.
הם המשיכו בנסיעה, שותקים. רחלי העיפה בו מבטים מדי פעם ושתקה. לא פעם קרה שהרגישה בשינויים העוברים עליו כאשר ניהל רומן מן הצד. לרוב היה זה לתקופה קצרה והיא ידעה שהוא גבר מושך, דינאמי, מלא חיות ולא יכול לעמוד בפני בנות יפות. על אף שיחותיה עם לילי שניסתה ללחוץ עליה, סלחה לו וקיבלה אותו כמו שהוא. היא ידעה שצביקה אוהב אותה וחיי המין ביניהם, כשהיה בא הביתה, היו נפלאים. לילי לא הסכימה אתה. לאור נסיונה עם בעלה לשעבר, ניסתה להסביר לרחלי שהפיצוץ יגיע. במוקדם או במאוחר – זה יגיע, נהגה להזהיר אותה.
"גם אני ניסיתי להבין את בעלי עד שהדבר הפך לבלתי נסבל. נכון שצביקה נעדר לתקופות ממושכות, אבל זה עדיין אינו מצדיק את בגידותיו. עליך לשים קץ לדברים או שיבוא קץ לנישואים שלכם. תאמיני לבעלת נסיון", התרתה בה לא פעם.
"הרכילות האחרונה אומרת שיש לך כבר מישהי חדשה שמשרתת ביחידה שלך", זרקה רחלי בכעס לעברו.
"מי כבר סיפר לך רכילות חדשה? רחל המרכלת?" שאל כשהוא מפנה עיניו לעברה וחצי חיוך על שפתיו.
"אני לא צוחקת. ציפורה סיפרה לי שהגיעה שמועה לאוזניה".
"היה כדאי שציפורה תנקה לה את האוזניים ותפסיק להקשיב לרכילויות מסביב. אין לי שום רומן עם מישהי שמשרתת אתי. את יודעת שעכשיו העבירו אותי בכלל ליחידה שאיני שייך לה, אז איך יש לי רומן עם מישהי שמשרתת אתי. אני באמת חרוץ אבל לא עד כדי כך שאפתח רומן תוך כמה ימים", נזף בה.
"הלוואי והייתי יכולה להיות בטוחה בכך. למה יש לך כזה מין מצב רוח משונה היום. מהרגע שנכנסת הביתה הרגשתי שמשהו לא בסדר אתך".
"אני פשוט נמצא במצב מסובך, קשה ומאוד רגשי. יש בעיות כאלו ואחרות. היה כדאי שתביני אותי", ניסה להצדיק את מצב רוחו. לו רק ידעה רחלי שאינני יכול להוציא את יפעת מראשי, חשב לעצמו. היא באמת מכירה אותי טוב וכנראה שאיני מצליח להדחיק הפעם את מה שמציק לי. אם לא אפסיק, באמת אכנס למצב מסובך שמי יודע איך אצא ממנו.
"אתה יודע כמה קשה לי להיות כל הזמן לבד?" התלוננה.
"כשהתחתנו ידעת טוב מאוד לקראת מה את הולכת. הסברתי לך לא פעם שהקריירה מאוד חשובה לי. ידעת שיהיה עליך לבלות תקופות ארוכות בלעדי. זהו אורח חיי ואת בחרת בו במודע. אני לא הולך לוותר על משמר הגבול. אני יכול להבין אותך שקשה לך. גם לי קשה להיות רחוק מהבית. את חושבת שאני לא מתגעגע לאופירי? לפעמים אני שוכב בלילות וחושב כמה נפלא היה לחבק אותו בזרועותיי ולהריח את ריחו הנפלא, לראות אותו מחייך אלי ומושיט ידיו."
"פעם נהגת לספר שאתה חולם עלי. שאתה מחבק אותי. היית מתאר לי באריכות ערב של סקס משגע. מה קרה עכשיו? אני מבינה שאתה אוהב וקשור לאופירי. גם אני מאוד אוהבת אותו אבל זה לא אומר שהפסקתי לאהוב אותך".
"את נמצאת כל הזמן עם אופירי ואינך צריכה להתגעגע אליו", ענה בעצבנות.
"גם אתה יכול להיות על ידו יותר זמן. זה לא יזיק לשניכם. איך אתה חושב שאני יכולה לגדל את הילד לבד?"
"הייתי רוצה לשרת קרוב הביתה ולראות אתכם כל יום אבל את יודעת יפה מאוד שזה לא תלוי בי ועכשיו בכלל מגייסים כל מי שרק אפשר למטרת ההתנתקות. האם את לא חיה במדינת ישראל?" נזף בה.
"אני בהחלט חיה במדינת ישראל ואתה שוכח שהמדינה הזו קטנה וכל השמועות והרכילויות מגיעות אלי על כל מעלליך עם כל שמלה מזדמנת. תאמין לי שאני לא נהנית מזה אבל אתה כנראה בהחלט נהנה. הלוואי והיית מפסיק כבר".
"נכון שהיו לי מעידות אלו ואחרות, אבל כבר אמרתי לך ששום רגש לא היה מלווה לסטוצים הללו. אני אוהב אותך ואת אופירי ואת זה את צריכה להבין ולזכור תמיד," אמר כשאינו מאמין בעצמו למה שפיו מדבר.
"יש לי הרגשה שאתה מבשל משהו חדש עכשיו. אבל אף פעם לא היית כל כך מרוחק ממני. זו פעם ראשונה שאתה חוזר אחרי תקופה ארוכה ולא מנסה להכניס אותי מיד למיטה. שכחת שהרבה פעמים לא היתה לך סבלנות לחכות להגיע למיטה והיית משכיב אותי על השטיח בסלון. אלו היו זמנים שהרגשתי שאני נאהבת ונחשקת," אמרה כשעיניה מצטעפות לזכר אותם רגעים סוערים.
"אז לא היה אופירי. מה את מצפה שנעשה זאת לפני הילד? החיים שלנו השתנו עם הולדתו של אופירי ואת יודעת זאת טוב מאוד".
"אופיר ישן בלול להזכירך ואילו אתה לא יצאת מהמקלחת ולא הראית שום חשק להשכיב אותי," התלוננה.
הם הגיעו לביתם של רותי ואלון. צביקה פתח את הדלת בכעס ויצא לאוויר. הצית סיגריה ועמד על המדרכה בצד מעשן וחושב.
"ועל מה אתה חושב עכשיו למשל?" הציקה לו רחלי.
"על הרומן החדש שלי. בסדר? עכשיו את מרוצה?" התריס כלפיה.
"אז אתה מודה שיש לך רומן חדש?" התפרצה רחלי כשהיא רוקעת ברגלה.
"אני לא מודה בשום דבר. את כל הזמן חותרת לזה שאני אודה בדברים שלא קיימים. תגידי מה את רוצה ממני?"
היא פנתה לעבר חדר המדרגות. הוא כיבה את הסיגריה בעקב נעלו והלך אחריה.
לו רק ידעה מה עובר בראשי, חשב.
כולם כבר הגיעו. קבלו את צביקה בקריאות אהלן וטפיחות על השכם. הרעיפו עליו שאלות מכל עבר.
"בוא שב וספר מה קורה שם", ביקשו "זה בטח לא כמו שטוחנים לנו את השכל בטלביזיה".
בדיוק את השיחות האלו לא רצה. ראשו חישב להתפוצץ. הוא ביקש מרותי כדור נגד כאב ראש ופנה לחברה:
"הראש מתפוצץ לי. עשו לי טובה והניחו לי. אין לי כבר כוח לדבר ולחשוב על פינוי ההתנחלויות. באתי לשישי שבת להירגע", אמר ובלע את הכדור.
מבוכה השתררה בחדר. תוך דקות ספורות החל הוויכוח הנצחי של ימי ששי על האקטואליה. כולם חכמים, כולם נבונים ומעל לכל כולם לפחות אלופים ויודעים הכל יותר טוב מהעומדים בראש ההחלטות במדינה. הנשים התיישבו על הספה והחלו להחליף רשמים על הילדים וחנות האופנה האחרונה שנפתחה במרכז.
צביקה ישב מרוחק. שמע ולא שמע את כל השיחות. הביט לעבר קבוצת הנשים וחשב לעצמו:
כמה טוב להן. הן רגועות ועוסקות בזוטות אלו ואחרות. מה הגברים כל כך מתלהמים וחושבים שיש להם פתרון לכל דבר? האם כך גם אני נראה מהצד בימי שישי כשאני נגרר אחריהם לשיחות?
הוא החל ממש להיות מודאג ממה שעובר עליו. הרי אין שום סיכוי לרומן כלשהו עם יפעת. מדוע אינני יכול להוציא אותה מראשי? מה קורה לי?
הם עזבו מוקדם. כאב הראש לא הרפה ממנו.
"העיקר תרגיש טוב", קראו אחריו "אתה באמת נראה חולה".
"אני מצטערת שרבנו כל כך. אתה באמת נראה לא טוב. אולי אתה מפתח שפעת כלשהי", התנצלה רחלי תוך כדי נסיעה.
"זה כלום. יעבור. גם אני חייב לך התנצלות. אחרי הכל לא התראינו שבועיים ובמקום ליהנות מכל רגע, אנחנו בזמן האחרון רבים כל פעם שאני בא הביתה".
הוא נרכן ונשק לה נשיקת התפייסות קלה על שפתיה. החיוך חזר לרחלי.
בבית מצאו את לילי צופה בטלביזיה.
"למה חזרתם כל כך מוקדם?" התפלאה, סוקרת אותם במבטה.
"צביקה כנראה מפתח שפעת. הוא מרגיש לא טוב. רותי נתנה לו כדור וגם זה לא עזר. הלוואי ויקום מחר בריא", הסבירה רחלי כשהיא מלטפת את צביקה ומסתכלת עליו בעיניים אוהבות.
"מאז שנכנסת ראיתי שמשהו לא בסדר אתך", אמרה לילי כשהיא אוספת את חפציה. "נקווה שזו אכן רק שפעת", סיימה כשצל של ספק נשמע בקולה.
"לילה טוב. תרגיש טוב", אמרה וטרקה את הדלת אחריה.
ניגשו יחד למיטתו של אופיר שישן כמו מלאך קטן.
"איזה ילד מקסים יש לנו", התפעלו וחייכו אחד לשני. הוא חיבק אותה והוביל אותה ברוך למיטתם.
צביקה התעורר בבוקר, התמתח וחייך לעצמו. אין כמו לילה במיטה שלך. סובב ראשו לצידו וראה שרחלי קמה כבר. היא נכנסה לחדר וחייכה אליו. התיישבה על קצה המיטה ונשקה לו.
"אתה נראה מאושש לחלוטין. רוצה שאפנק אותך ואביא לך קפה למיטה?"
"לא תודה. אקפוץ שוב למקלחת, אתרענן ואבוא. אופירי לא מתעורר בכלל בלילה?" שאל בפליאה.
"הוא התעורר פעם אחת אבל אתה ישנת כל כך חזק שלא שמעת כלום. כנראה שאתה באמת מאוד עייף. בדרך כלל אתה שומע כשאופירי בוכה". קמה ויצאה לסלון.
כשהבחין אופיר בצביקה, פרץ בצעקות שמחה והושיט ידיו. צביקה הרים אותו מהשטיח, חיבק אותו חזק וכיסה אותו בנשיקות כשהוא מדגדג אותו תוך כדי כך והילד צוחק בקול.
"מה תרצה לארוחת הבוקר?"
"אני רעב כאילו שלא אכלתי כמה ימים. שתי ביצים וסלט יהיו בשבילי ארוחת מלכים", חייך אליה וישב לשחק עם אופיר.
"דברתי עם הוריך והבטחתי שנבוא אליהם לצהרים. הם מאוד מתגעגעים אליך ודואגים לך. הבטחתי שנהיה בסביבת אחת", הסבירה תוך כדי חיתוך הסלט.
הוא הושיב את אופיר בכיסאו, קירב את הכסא אליו.
"מה אתך? אכלת כבר?" שאל את רחלי.
"חטפתי משהו עם כוס קפה בבוקר. אני מנסה לשמור קצת על דיאטה ואצל הוריך בטח אצטרך לאכול הכל אחרת אמך תיעלב".
"תראי איך הוא מוצץ את חתיכת הלחם שנתתי לו", נהנה צביקה, כמו בולע בעיניו את דמותו של אופיר שתלווה אותו במשך הימים הבאים שייעדר מהבית. הוא כל כך אהב את אופיר. איזו הרגשה נפלאה זו כשיש לך ילד שהוא עצמך ובשרך. אתה יודע שהוא חלק ממך. מביט עליך באהבה, מחייך אליך וכולו אומר תמימות. אופיר היה ילד נוח. הרבה לחייך לכולם, אבל יותר מכולם היה קשור לצביקה. בכל פעם שצביקה היה בא לחופשה, לא הסיר עיניו ממנו. לאן שצביקה הלך – שם הלכו עיניו של אופיר ואם צביקה יצא מפתח החדר, היה אי שקט משתלט על אופיר. הוא היה מתחיל להשמיע קולות כאילו קורא לצביקה:
"הי אבא, חזור אלי!"
בדרך כלל כשצביקה היה צריך לחזור ליחידה , היה יוצא בשקט בבוקר שלא להעיר את אופיר.
"איכפת לך אם אצא לטייל קצת עם אופיר בעגלה עד שנצטרך לנסוע להורי?" שאל אותה כשהוא מקנח בקפה. "איזו ארוחה! קשה להעריך כמה טוב בבית עד שבאים לחופשה ואז למעשה אין חשק לחזור למחנה".
"מצדי אתה יכול להישאר בבית ולא לחזור ליחידה", רכנה ונישקה אותו קלות על לחיו.
"הרי שנינו יודעים שהדבר בלתי אפשרי. אל תכבידי עלי", אמר ולקח את אופיר על ידיו.
"להחליף לו חיתול ולהלביש לו משהו מיוחד לפני שאני יוצא אתו?"
"רצוי שתחליף לו חיתול. אלביש לו את החליפה החדשה לפני שנלך להוריך".
הוא הלך להחליף חיתול לאופיר. מאוד אהב להתעסק אתו כשהוא עירום. הרגליים המתוקות עם הקפלים על הירכיים, הטוסיק העגלגל. הוא נהנה לנשק לכל אחת מכפות רגליו. אופיר היה מתפתל כשהוא מגרגר בהנאה.
צביקה טייל אתו בגאווה רבה. אופיר היה ילד כל כך חמוד שכל אחד היה מסובב ראשו ומחייך לעברו. רוב הנשים היו נעצרות ליד העגלה ומשחקות אתו והוא היה מחייך לכולם. ילד עליז.
לילי ראתה מחלונה את צביקה יורד עם אופיר בעגלה והולך לטייל אתו. זו היתה הזדמנות לקפוץ לרחלי לשמוע מה בעצם קרה אתמול שחזרו כל כך מוקדם. היא לא שוכנעה שצביקה פשוט הרגיש לא טוב. מהרגע שהגיע הביתה החלה לחשוד שהפעם יש לו רומן, ולא סתם. לבה אמר לה שצביקה עצמו מבולבל. היא הכירה אותו הרבה שנים ולא היתה נאיבית ומסונוורת כמו אחותה. בטבעה היתה חשדנית, דבר שהתחזק אחרי שעברה אותן בעיות עם בעלה. אולי לו היתה יותר ערנית לא היו חייבים להגיע לגירושים. היחסים של בעלה עם מזכירתו נמשכו זמן רב ומשגילתה זאת, היה מאוחר מדי.
צלצלה בפעמון הדלת. רחלי פתחה לה את הדלת כשחיוך שפוך על פניה.
"אני שמחה למצוא אותך במצב רוח טוב", חייכה אליה "אתמול היית במצב רוח קשה וכשחזרתם מוקדם כל כך ממש דאגתי למה שקורה ביניכם".
"כנראה שצביקה באמת הרגיש לא טוב. גם אני חשדתי ששוב הוא מבשל איזו בגידה, אבל נראה היה שהוא פשוט מתוח מהמצב. באנו הביתה, היה לנו לילה נפלא כמו תמיד והוא ישן עד מאוחר בבוקר ולא שמע אפילו כשאופירי בכה".
"אני שמחה לשמוע. מה שמפחיד אותי זה שתעצמי עיניים. מוותרים להם פעם אחת וסולחים להם אז הם רואים את זה כהיתר לבגוד מדי פעם. אל תתעוררי מאוחר מדי כמו שקרה לי אחרת תאבדי אותו. צריך להיות ערניים בשמירה כמו כלב השומר על ביתו", הסבירה לאחותה.
"אל תדאגי לילי. יש באמת עליות וירידות ביחסים שלנו. סלחתי לו על בגידותיו מאחר ותמיד בא וסיפר לי איך לא עמד בפיתוי כי היה רחוק ממני לכל כך הרבה זמן. נכון שזו לא הצדקה, אבל אני כל כך אוהבת אותו ומנסה להבין אותו. הוא מוקף כל הזמן בבחורות צעירות, רעננות ויפות. הן מעריצות את הקצין החתיך ואין להן כל בעיה לשכב אתו. הלוואי ולא ייקלע למערכת יחסים יותר רצינית", אמרה רחלי מהורהרת.
"את יודעת שמאז שאימא נפטרה אני בכלל מרגישה יותר צורך לסוכך עליך. לא סיפרתי לך אף פעם שיומיים לפני שנפטרה בקשה ממני לשמור עליך במקומה. להיות לך גם אימא, גם אחות וגם חברה ואשת סוד. את יודעת שאימא היתה אישה מאוד חכמה ואהבה אותך אהבת נפש", התוודתה לילי והדמעות הציפו את עיניה.
"מתי הצליחה לדבר אתך מבלי שאשמע? הרי כל הזמן היינו יחד על ידה. אפילו כשהצעתי שנעשה משמרות ליד מיטתה את סירבת", תמהה רחלי.
"תסמכי עליה. היא מצאה את הרגע כשהלכת לחפש את אחד הרופאים. היה לי רושם כאילו היא חיכתה כמה ימים להזדמנות שנפלה לידיה. אני נשבעתי לה שאעשה כבקשתה", חיבקה את רחלי ושתיהן בכו האחת על כתפי רעותה. הפצע היה עוד טרי והן היו קשורות מאוד לאימן.
"איפה אתם בצהרים? אולי תבואו אלי לצהרים ולא תצטרכי לבשל ולטרוח?" הציעה לה לילי.
"אנחנו מוזמנים להורים של צביקה. גם הם מתגעגעים אליו וחייבים ללכת אליהם. תודה עבור ההזמנה", ליטפה אותה רחלי מביטה עמוק לתוך עיניה. מה היתה עושה לולא היתה לילי לידה? חשבה. אין לה חברה כל כך קרובה שתוכל לסמוך עליה ולספר לה מצפונות לבה.
"או קיי. אברח עכשיו. אני לא רוצה שצביקה יחשוב שאני רובצת פה כל היום, אף על פי שזה בערך נכון. תבלו טוב ואל תאכלי יותר מדי. את חייבת להוריד עוד כמה קילו. את יודעת כמה צביקה אוהב גוף חטוב", הזכירה לה, נשקה לה על הלחי והלכה.
הם הגיעו לבית הוריו של צביקה בחולון. בית קטן מוקף חצר וגינה, שער ברזל שנפתח בחריקה הוביל לשביל מרוצף. השביל הסתיים במרפסת רחבת ידיים מלאה בעציצים ירוקים שנראו כאילו טוב להם שם. הירוק היה ירוק עז, העלים בשרניים ומבריקים נותנים הרגשה של כמעט ג'ונגל. פעמון הדלת השמיע קטעי מוסיקה קלאסית. דלת העץ הרחבה נפתחה ובפתח עמדה אמו, אישה קטנה ונאה בשנות הששים לחייה. מטופחת כמו תמיד, חיבקה את צביקה בחום, נשקה לו ואופיר שהיה על ידיו זרק עצמו לידיה כשכולו אומר חיוך.
"רק אליך הוא מוכן ללכת ממני", צחק צביקה.
"הוא פשוט מרגיש כמה אני אוהבת אותו", ענתה ציפי ונשקה לו.
"איפה אבא?" שאל צביקה כשהוא נכנס וסוקר את הסלון לראות מה השתנה בו. כמעט בכל פעם שבא אליהם ראה שאמו חידשה דברים. פעם פסלון חדש, פעם מפה חדשה, אפילו וידאו חדש רכשו לאחרונה. הם נהגו לנסוע הרבה לחו'ל ולהביא מזכרות מכל מקום שם ביקרו. השולחן כבר היה ערוך כיד המלך. המפה היפה עם הפרחים הכתומים והעלים הירוקים שכל כך אהב, כלי החרסינה המעוטרים ירוק, כוסות היין הנוצצות ומחזיקי מפיות מעוצבים מעץ שהביאו מתאילנד.
"אבא בחוץ, מכין את הגריל", ענתה ופנתה אל רחלי, חיבקה אותה והכניסה אותה הביתה.
"הי אבא. מה שלומך?" שאל צביקה כשהוא טופח על שכמו של אביו שהיה גבר גבוה וממושקף. הוא נראה טוב לשנותיו. צביקה דמה לו. אותן עיניים חומות, אותו מבנה עצמות לסת בולטות במקצת. מראה גברי מובהק.
שני הכלבים התרוצצו סביבו מרגע שנכנס. ניסו לקפוץ וללקק אותו וחיכו לתשומת לבו. הוא התכופף אליהם והחל לשחק אתם. השמחה היתה גדולה.
"האם דדי ואסנת מגיעים לצהרים?" שאל את אמו שכבר היתה במטבח כשאופיר על ידיה, בודקת בתנור, מרימה מכסים של סירים שעמדו והתחממו על הגז, בוחשת פה ושם. אופיר הסתכל סביב מלא סקרנות. הוא הרגיש טוב בידי סבתו. היא לא הספיקה לענות לשאלתו של צביקה ופעמון הדלת צלצל בשנית.
"זה בטח דדי", אמרה ציפי.
"אני אפתח לו", אמר צביקה והלך לעבר הדלת כשהכלבים רצים אחריו.
"אהלן אחי!" פתח את הדלת לרווחה .
דדי ואסנת נכנסו כשעוקפות אותם שתי בנותיהם, ענבל ועמית. דדי דמה יותר לאמו. ממוצע קומה, תווי פנים יפים ועדינים, שיער שחור קצוץ ועיני שקד. אסנת נראתה כמיניאטורה. רזה, עדינה ושברירית. צביקה חשב לא פעם, איך היא לא נשברת לדדי בידיים. שערה בהיר ואסוף בקוקו, פה קטן אך חושני כדובדבן. ענבל, בתם הבכורה, הפכה לאחרונה לנערה מושכת ממש. התמלאה במקומות הנכונים, היתה עגולה יותר מאמה, לבשה תמיד חשוף וענדה עגילים ארוכים. לא מזמן מלאו לה חמשה עשר אביבים. עמית היתה בת עשר. שקטה, ביישנית ונחבאת אל הכלים. בכל הזדמנות מצאת אותה יושבת וקוראת בספר או שקועה בעיתון. גם שערה היה אסוף בקוקו, אך צבעו היה כהה יותר משיער אמה.
דדי וצביקה יצאו החוצה לעמוד ליד אביהם. הם שוחחו על המצב ובלעו כל מילה שיצאה מפי צביקה. השיחה היתה שקטה ורצינית.
"טל, אפשר כבר לשבת לשולחן?" שאלה ציפי את בעלה.
"כן. אני מציע שנשב לשולחן. עד שנגמור לאכול את הסלטים, כל הבשרים יהיו מוכנים", אמר ונכנס הביתה כששני בניו אחריו.
האווירה ליד השולחן היתה תמיד עליזה. גם כשדברו על נושאים רציניים, תיבלו אותם בחוש הומור ובעקיצות. כולם היו רעבים ואהבו את האוכל של ציפי. אפשר היה לחשוב שרעבו כמה ימים. צלחות הסלטים הועברו מיד ליד, הפיתות החמות הוגשו עוד ועוד לשולחן. עיקר השאלות הופנו באופן טבעי לצביקה והוא ענה לכולם ברצון והסביר איך הוא רואה את המצב בגוש קטיף. כל דבריו היו הגיוניים, ההסברים ממצים ומשכנעים. פה לא נתקל בוויכוחים. אופיר ישב בכיסאו ליד ציפי והיא נהנתה לטפל בו ולהעסיק אותו. רחלי ואסנת ישבו והתלחששו מדי פעם. ענבל ניסתה להקשיב לשיחותיהן ולהתערב מדי פעם. היא הרגישה עצמה כבר בוגרת. עמית התעסקה עם הכלבים והגניבה להם אוכל מתחת לשולחן. היא ידעה שסבא לא אוהב את מה שהיא עושה. היה עליה להיזהר כי אחרת סבא ישלח את הכלבים לחדר השני.
"הבשר מוכן!" חזר טל עם שני מגשים עמוסים בשישליק, קבב, המבורגר וכנפיים.
מצב הרוח היה מרומם. צחוק התגלגל באוויר וציפי ישבה, צופה בילדיה ובנכדיה ורווה נחת. היא אפילו לא נהגה להקשיב למה שדברו. היה מספיק לה ששמעה את קולם והבית התמלא בצחוקם. פה נשכחו כל בעיות היום יום.
"אימא, אני כל כך אוהב את האוכל שלך", הכריז צביקה.
"מאז שאתם רוצים בשרים על האש, העבודה שלי פחתה. להכין סלטים ותוספות זו לא בעיה", העירה ציפי.
"יש לי בקשה", אמרה עמית.
"כן מתוקה, מה את רוצה לבקש?" שאלה סבתא כשבלבה פנימה ידעה בדיוק מה עמית תבקש.
"לארוחה המשותפת הבאה שלנו, תכיני לנו ממולאים שלך", בקשה בחיוך.
"כן! כן! ממולאים!" פתחו כולם במקהלה.
"בסדר, בסדר, אני מבטיחה ממולאים לפעם הבאה", חייכה ציפי בעונג.
"רחלי, תשגיחי על אופירי. אני אלך לחתוך אבטיח", פנתה לרחלי ונכנסה למטבח.
הם קינחו את הארוחה בגלידה. שבעים ומרוצים עברו לסלון, לגמו מהקפה. צביקה ליטף את הכלבים.
"מתי תגיע שוב?" שאלה ציפי.
"קשה לדעת. ככל שמתקרבים לתאריך הפינוי העבודה והתרגול מתרבים. לא יודע מה יהיה עם חופשות. תאמינו לי שברגע שאפשר יהיה – אגיע".
"תשמור על עצמך", חזרה ציפי על דבריה הקבועים. זו היתה המנטרה שלה.
"טוב, עם כל הצער שבדבר, אנחנו מוכרחים לזוז", רמז צביקה לרחלי "אני עוד רוצה לחטוף קצת תנומה, למלא מצברים בשינה. מחר בבוקר עלי לצאת מאוד מוקדם".
כולם קמו ללכת. חיבוקים, נשיקות, לחיצות ידיים וחיוכים.
"תיסעו בזהירות", זרקה ציפי אחריהם.
"כן, טוסו נמוך ולאט", אמר דדי לצביקה וחייך מנופף בידו לשלום.
אופיר נרדם במושב הבטיחות שלו ברגע שצביקה החל לנסוע. הוא אהב את השבתות אצל הוריו והיה קשור לאחיו. תמיד שררה אווירה טובה, הרגשת את האהבה זורמת באוויר והוא היה יוצא משם במצב רוח טוב ורגוע.
"אסנת סיפרה לי שהם עומדים להחליף את המכונית", אמרה רחלי.
"יופי, שיבושם להם", ענה לה צביקה כבדרך אגב.
"מאיפה יש להם כסף להחליף רכב? לא מזמן קנו טלביזיה חדשה?" המשיכה רחלי.
"כנראה שדדי מרוויח יפה. אל תשכחי שגם אסנת מרוויחה לא רע. עם שתי משכורות אפשר להגיע לדברים כאלה ואחרים".
"מה אתה רומז בזה? שאני לא עובדת ולא מרוויחה כסף?" החלה רחלי להתרגז.
"לא ניסיתי לרמוז שום דבר", הצטדק צביקה "פשוט ציינתי עובדה. אני מפרגן להם מכל הלב".
היא שוב מחזירה אותי למציאות, חשב. עניין הכסף שכל כך חשוב לה. כמה פעמים הסברתי לה שכל זמן שאני במשמר הגבול היא צריכה להסתפק במה שיש. מי מפריע לה לצאת לעבודה כבר? מעניין שכל זמן שהייתי אצל ההורים אפילו לא עברה בי מחשבה על יפעת. עכשיו שוב הכל חוזר אלי.
"למה את צריכה תמיד להעביר ביקורת על אחרים? כל אחד יש לו קדימויות אחרות בחיים וכל אחד צריך לחיות בהתאם להכנסותיו. מה לעשות שבעלך לא מיליונר?" סנט בה.
"שוב אתה מתחיל לריב אתי. אצל אמך התנהגת יפה והיית עליז כל הזמן. מה עובר עליך?" פתחה את כפתור חולצתה.
הם המשיכו את נסיעתם הביתה בדממה מוחלטת. כל אחד ומחשבותיו.
צביקה הוציא את אופיר ממושב הבטיחות בזהירות. אופיר הניח ראשו על כתפי צביקה, בת צחוק פשטה על שפתיו והמשיך לישון. צביקה הניח אותו בזהירות במיטתו ואמר לרחלי:
"אני הולך לנסות לחטוף תנומה. תעירי אותי עוד שעה", ביקש.
הוא התעורר מבכיו של אופיר. הציץ בשעונו וראה שישן כמעט שעתיים רצופות.
רחלי הפשיטה את אופיר והתכוננה לעשות לו אמבטיה.
"צביקה, אתה רוצה לראות את אופירי באמבטיה?" קראה לעבר חדר השינה.
"בוודאי!" קפץ מהמיטה "אני מוזג לי כוס קפה ובא. למזוג גם לך?"
"לא תודה. כבר שתיתי", ענתה לו כשהיא לוקחת את אופיר הערום בזרועותיה.
"חכי רגע" ביקש צביקה "אני מוכרח לנשק את גופו המתוק".
אופיר וצביקה צחקו בקול. קשה היה להבחין מי נהנה יותר. רחלי החזיקה את אופיר וחייכה אל השניים. אכן היתה זו תמונה נפלאה. אופיר מאוד אהב את האמבטיה היומית שלו. למד להכות עם ידיו על המים ולהתיז על כל סביבותיו. צביקה ורחלי השתעשעו אתו במים, השיטו את הברווז הצהוב האהוב עליו, השמיעו קריאות בכל פעם שאופיר הצליח להתיז מים עם ידיו הקטנות והילד צחק באושר.
"המים כבר קרים, תן לי לסבן אותו ונוציא אותו", אמרה רחלי.
"אפשר להוסיף לו קצת מים חמים. תני לי ליהנות ממנו עוד קצת, זה כל כך חסר לי. אני עוד לא ראיתי אותו משתולל כך באמבטיה", אמר והסיט את אופיר מברז המים החמים.
הטלפון צלצל. רחלי ניגשה לענות לשיחה. היתה זו לילי.
"איך היה אצל הוריו?" שאלה.
"נחמד", ענתה רחלי בקצרה.
"איך התנהג שם צביקה? האם הרגישו בשינוי כלשהו אצלו?" חקרה לילי.
"לא. הוא ממש היה כרגיל. מצב רוח מרומם. התלוצץ ואכל כמויות אדירות".
"אולי סתם נדמה לנו שמשהו קרה לו. אולי באמת חזר עייף ומתוח. האם אתם רוצים לצאת הערב? אני מוכנה להישאר עם אופירי גם הערב, ממילא אין לי שום תוכניות", הציעה לילי.
"אני מבינה שצביקה צריך לקום מאוד מוקדם מחר ובטח לא ירצה ללכת לישון מאוחר. בכל אופן תודה לך. לא היית אמורה לצאת עם חברות לסרט הערב?" שאלה.
"שושי מרגישה לא טוב והחלטנו לדחות זאת לשבוע הבא. אם תשני את דעתך תרימי טלפון. אני לא רוצה לבוא עכשיו. רצוי שתהיי לבד עם צביקה. מסרי לו רק דרישת שלום ממני ושישמור על עצמו", סיימה לילי את השיחה.
רחלי חזרה לאמבטיה, לקחה את המגבת הצהובה מוכנה לעטוף את אופיר.
"סיבנת אותו?" שאלה.
"כן, אבל לא חפפתי לו את הראש. אני יודע שהוא שונא את זה ולא רציתי לקלקל את הכיף שלי אתו", חייך אליה.
"אין בעיה. ממילא איני חופפת לו כל יום את הראש. תוציא אותו מהמים ואעטוף אותו במגבת", עמדה מוכנה לקבל את אופיר לזרועותיה.
אופיר מחה נמרצות. הוא החל לבכות.
צביקה לקח אותו מזרועותיה של רחלי כשהוא עטוף במגבת, הניף אותו למעלה, שם אותו על כתפיו והתחיל לרוץ אתו בבית ולצעוק:
"שק קמח, שק קמח!"
המשחק מצא חן מאוד בעיני אופיר. רחלי עמדה וצחקה.
"אתה ממש כמו ילד קטן", אמרה.
"תשמעי איך אופירי נהנה!" צחק צביקה והתנשם ממשיך לרוץ עם אופיר על כתפיו.
"לילי צלצלה. שאלה אם אנחנו רוצים לצאת היום", דיווחה לו.
"הייתי מעדיף שלא. אני רוצה ללכת לישון מוקדם", הוריד את אופיר מכתפיו והניח אותו על שולחן החיתול.
"זה בדיוק מה שאמרתי לה. האמת שגם אני מעדיפה לבלות ערב שקט אתך בבית", חייכה אליו ברמיזה.
"אני אלביש את אופירי", הציע צביקה.
"יש לי הצעה. תלביש את אופירי, בינתיים אכין לנו משהו לאכול. אחר-כך אניק אותו והערב יהיה לרשותנו", התלהבה.
צביקה נהנה להלביש את אופיר שהביט בו בעיניים פקוחות לרווחה, מחייך ומגרגר. הוא לא מיהר. כל רגע היה יקר לו. עכשיו, אחרי האמבטיה, היה גופו חמים כמו סופגנייה בחנוכה. ריחו היה משכר ממש. הלוואי ויכולתי לאסוף בבקבוק את ריחו, להחזיק את הבקבוק בכיסי ולפתוח מדי פעם את הפקק ולהריח אותו.
לקח את אופיר על ידיו והלך למסור אותו לרחלי להנקה.
צביקה הופתע. על השולחן בפינת האוכל נפרסה מפה. שני נרות דלקו ואגרטל הפרחים עמד במרכז השולחן. מפיות צבעוניות היו מסודרות ליד הצלחות וכוסות יין נצצו באור הנרות. רחלי חיכתה לראות את ההפתעה על פניו וגיחכה בהנאה.
"זה יותר טוב מכל בילוי", לא יכול היה להפסיק להתפעל מהרעיון והביצוע.
"לא הספקתי לבשל משהו מיוחד, אבל החלטתי שהאווירה חשובה יותר מהאוכל עצמו", התנצלה רחלי.
"את צודקת. אני ממילא מלא מארוחת הצהרים, אבל הרעיון של המפה והנרות פשוט נפלא ורומנטי. כל הכבוד!" ניגש ונשק לה קלות על שפתיה. הוא הרגיש בהיענות גדולה מצידה.
"אולי אכין בינתיים את התרמיל שלי למחר", הציע.
"בהחלט", אישרה.
נכנס לחדר. הכין את כל מה שתכנן לקחת אתו, צירף ספר אף על פי שחשב שלא יהיה לו זמן לקרוא שום דבר חוץ מאשר לעלעל בעיתון היומי. התרמיל שוב הזכיר לו את אותה צמה.
בחייך, חשב לעצמו, תהנה מכל רגע בבית ותפסיק עם כל המחשבות המטורפות. רחלי עושה מאמצים להנעים לך את הזמן. אל תהיה כפוי טובה. הוא מיהר לסיים את האריזה וחזר לסלון. רחלי החזיקה את אופיר, מחכה לשיהוק שלו.
"אתה יכול להחזיק אותו ואני אכין סלט וביצים כמו שאתה אוהב", הציעה.
"ברצון", נענה.
אופיר שיהק בקול.
"מה, אכלת שור?" צחק צביקה.
אופיר החל לנמנם בזרועותיו. הוא טייל אתו בסלון ואופיר נרדם על כתפיו.
"אתה יכול להשכיב אותו במיטה", קראה לו רחלי מהמטבח.
"עוד כמה דקות", ניסה להרוויח עוד זמן עם אופיר.
כעבור כמה דקות הודיעה לו רחלי שהאוכל מוכן והיא רק מטגנת את הביצים.
"תשכיב אותו במיטה כי חבל שהביצים יתקררו", ביקשה.
בחוסר רצון השכיב צביקה את אופיר במיטתו. הוא ידע שמחר לא יוכל להחזיקו בזרועותיו ולחבקו. ניגש לשולחן, התיישב והשמיע קריאות התפעלות לעודד את רחלי שכל כך התאמצה.
האווירה היתה רומנטית. שניהם חייכו ונהנו כאילו חזרו לשנים שלפני נישואיהם. צביקה הושיט לה את ידו על השולחן והיא שמה ידה בידו כשעיניה מעלות לחלוחית. הוא קם מכיסאו, הושיט לה את ידיו והרים אותה מכיסאה. בתחילה נישק אותה ברוך, אבל מהר מאוד ניצתה תשוקתם והפכה לסוערת. הם נסחפו וצביקה השכיב אותה על השטיח כשהוא לוהט וחסר סבלנות. היא התמסרה לו ותאוותה הרקיעה שחקים. גופותיהם התמזגו בתיאום נפלא, נעים באותו קצב מדהים. כששכבו זה ליד זו, ליטף את גופה ונשק לה על מצחה.
"בואי נעבור למיטה עכשיו", ביקש.
היא חייכה בסיפוק. צביקה שוב חושק בי כמו פעם.
הם נרדמו לבסוף חבוקים.
השעון צלצל וצביקה קפץ וסגר אותו. העיף מבט לעבר רחלי שהמשיכה לישון. נראה היה לו שאפילו אופיר התחשב בהם הלילה ולא התעורר לינוק. רחלי נראתה ישנה באותה תנוחה בה נרדמה בזרועותיו. הוא סקר אותה ארוכות ותהה האם באמת יוכלו לחזור לזוגיות שהיתה להם פעם. היה ברור לו שהיעדרויותיו הרבות לא תורמות לחיי נישואים טובים. ידע שלא מעט זו אשמתו שנישואיהם הגיעו למשברים. חברים רבים ששרתו אתו התגרשו אחרי שנים של מריבות עם נשותיהם. לא כל אחת היתה מוכנה לסלוח לבעלה מדי פעם. ברור שלא כולם היו מספרים לנשותיהם על כל הסטוצים שלהם. צביקה לא תמיד הצליח לשלוט ביצריו הסוערים. אולי גם לא התאמץ מספיק לעצור בעצמו. האווירה בצבא ובמשטרה כשאתה רחוק מהבית, הקלות בה יכולת להשיג בחורות צעירות, הכל תרם לנישואים לא יציבים.
מזג לעצמו כוס קפה וניגש למיטתו של אופיר להעיף עליו מבט אחרון לפני שיעזוב את הבית. נשק קלות למצחו, ליטף את ראשו ויצא מהבית
כל הזכויות שמורות לאודיה©
