איך שמילה אחת יכולה למוטט את עולמה של משפחה שלמה.
"סרטן", לדני היה סרטן.
הרופא החל לפרט על המחלה הנדירה שפוקדת מעט מאוד ילדים בגילו של דני, על דרך הטיפול, על סיכויי ההחלמה הנמוכים. אבל אמו של דני ישבה דוממת בעוד שאר חברי המשפחה המומים ובוכים.
במוחה חזר ונשמע אותו משפט ארור, "לדני יש סרטן". באותו רגע היא ידעה שזו המישמה שלה, ייעודה בחיים. לעולם היא לא תוותר, היא לא תניח לדני לוותר. הם ינצחו במלחמה הזאת כנגד הסרטן, יחד. היא ידעה זאת בוודאות, בביטחון, בעוצמה שהגיעה מעומק הלב, הנשמה. היא לא ידעה כיצד או למה, אבל היא ידעה שדני יבריא.
למרות נחישותה האיתנה של אימו, מצבו של דני החמיר במהירות. שערו הגולש הפך לקרחת בוהקת, עורו מלא החיים הפך ללבן כסיד, פני הילד הטהורות ומלאות האור נעלמו ואת מקומם החליפו ייאוש ועייפות של אדם בא בגיל.
היא ישבה דוממת בחדר ההמתנה לאחר עוד ניתוח ניסיוני על בנה. חדר ההמתנה הפך לביתה, היא לא עזבה את דני לבדו, אפילו לא לשניה אחת. "אם הוא לא חוזר הביתה אני לא חוזרת", נהגה לומר לבעלה שפעם אחר פעם נכנע לעקשנותה חסרת הפשרות. היא נותרה לצד בנה חזקה מבחוץ אך ליבה החל אט אט להיסדק מבפנים. גופה נחלש כשל בנה, לאחר כל התרופות, ההקרנות, ההקאות באמצע הלילה, הבכי שובר הלב. בלבה התחוללה מלחמת עולמות בין התקווה לייאוש, אך היא לא נכנעה לו.
הרופא ניגש למקום מושבה. היא ידעה מה תוצאת הניתוח רק על פי מבטו, ניסיון של יותר מידי ניתוחים.
"ניסינו אבל הגוף דחה שוב את ההשתלה, מערכת ההגנה שלו לא מאפשרת לנו להציל אותו. וכול ניתוח נוסף רק מחליש אותו יותר ויותר, אולי כדי ש...", הרופא הרכין את ראשו. כיצד הוא יכול להגיד לאישה שעומדת מולו לוותר, לאחר חודשים של מאבק עיקש ותקווה חסרת גבולות.
"לוותר" היא המשיכה את דברו, "לעולם לא!" הוסיפה בנחישות כה אופיינית לה.
"הוא רק נחלש יותר ויותר, נשארו לו מספר חודשים, וסכויי ההצלחה הם נמוכים מאוד. אולי הגיע הזמן שיפסיק לסבול", אמר הרופא מנסה לנגוע ברגשותייה.
"בצע את הניתוח שוב" היא ענתה בנחישות.
הרופא המשיך בניסיונתיו לשכנע אותה להניח לבנה למות ללא סבל, "אולי כדי שתחשבי על כך שוב, בנך סובל מאוד"
"אתה לא צריך להגיד לי כמה הילד שלי סובל. אני שם לידו בכל רגע, בכל פעם שהוא חוזר מותש מההקרנה ופניו כשל רוח רפאים , בכל פעם שהוא מקיא את נשמתו החוצה ועיניו מותשות מתרסקות מטה. אני זו שמביטה בילד הקטן שלי בוכה בייאוש ,בכאב, בפחד. אני סופרת כל דמעה ודמעה שזולגת על לחיו ומנגבת לו אותן. אתה לא צריך לספר לאימא מה זה כאב של ילד, כשאני לא יכולה לעשות דבר פרט להאמין. אז אני אמשיך להאמין ולא אוותר כל עוד יש סיכוי. ואני בטוחה שאם זה היה הבן שלך, גם אתה ,דוקטור, היית מתחיל להאמין בנסים".
הרופא צדק, הסיכויים להצלחת ניתוח מסוג זה היו באמת נמוכים, למעשה הם אפילו היו אפסיים. אך כפי שטענה האם, גם נסים קורים. ובמה שהוגדר כנס רפואי דני הבריא לחלוטין.הוא זכה לחיות חיים מלאים.
לצערו הוא ראה את אמו גוססת בין ידיו לאחר שנתיים שוב מסרטן. כוחה הספיק להלחם במחלת בנה אך לא נותר בה עוד כוח להלחם גם למענה. היא נפטרה בדיוק שנתיים מאוחר יותר מאותו ניתוח שהציל את בנה.
בהספד, בבכי קורע לב, דיבר דני בפעם האחרונה לאמו, "...נתת לי חיים כשהייתי תינוק, והחזרת אותי לחיים שוב כשחליתי בסרטן. לא ויתרת גם כשהרמתי ידים. נשארת לצדי המשכת לקוות ולהאמין, מעולם לא תהיה אימא חזקה ואוהבת כמוך."
"את לא הפסקת לנשק את ראשי כל לילה, מבטיחה בחצי חיוך שהכול יהיה בסדר."
אז אני רוצה שתדעי שהכול בסדר אימא, בזכותך הכול בסדר."
ואם אלוהים שומע אותי אז אני רוצה שהוא יתייחס אלייך כמו אל אחד מלאכיו. כי הנשיקות שלך הן אלו שהחזיקו אותי בחיים. נשיקה אחת שלך הרחיקה את הסרטן מגופי והחדירה לו חיים בחזרה להלחם בו מחדש. בנשיקה אחת של אימא הצלת את חיי."
